יום רביעי, 17 בנובמבר 2010

יפן Here I come

שורה תחתונה: אחזור בחדווה, לאחר שישכרו עוד מלצרים, ורעבה...
פנינת חמד נפתחה בהוד השרון, פנינה מתוקה ואיכותית ובעיקר נעימה בשם יאמאטויה.
אחרי יום מבאס ברמות על, שהמשפט I knew it, I'm surrounded by idiots! (ווריאציה על המשפט האלמותי מ-Space balls) לא עוזב לי את הראש, הורי החליטו לצ'פר אותי בארוחה טובה.
"לאן נלך?" אמא שלי שאלה.
האופציות בפריפריה לא עודדו את מצב רוחי העגום, וכשאני תקועה עמוק בספה הנוחה בבית הורי, מתנחמת בזרועות הגבר היחידי בחיי כרגע, כלבי האהוב ריץ רץ, וצופה בפעם המיליון באיך להיות דוגמנית אמריקאית מצליחה, אמרתי בחשש: "שמעתי על יפנית חדשה בהוד השרון"... כשאבי יצא מחדר העבודה עם חיוך ושאל "אז למתי את מזמינה מקום?" ידעתי שהערב הולך ומשתפר.... תודות לפורום היה לי את מס הטלפון והזמנתי מקום ל-19:15 וכאשר הגענו, נשכח מליבי היום המגעיל שעבר עלי... המקום מעוצב בפשטות, אבל משרה אווירה נעימה...

מאור, המלצר החביב שלנו, התקבל ישר לחיק משפחתנו. למה אתם שואלים? הדבר הראשון שהוא עשה זה להתנצל, כמו פולני טוב
התנצל על זה שהמסעדה בהרצה, התנצל על זה שחלק מהמנות ייצאו באיחור ובעיקר התנצל על העובדה כי גם אחרי 5 דקות של לנסות לסדר את נדנוד השולחן הוא לא הצליח ובחרנו שולחן אחר... אבל משום מה החיוך לא עזב אותנו.. עברנו בחדווה וקיבלנו תפריטים...

עכשיו קצת רקע: שני ההורים שלי בשלנים. את אהבתי לאוכל אני חושבת שקיבלתי בעיקר מאבא, שאוהב לבשל בלב ובנפש, ויכול להפוך שאריות לארוחת מל(א)כים, אבל את הטעם האקלקטי שלי קיבלתי מאמא (הערת המחברת לאמא שלה שקוראת את זה עכשיו: את רואה פולניה אהובתי, את קיבלת את המחמאה היותר שווה).
הסוש הוא שאף פעם לא אכלתי איתם סושי במסעדה יפנית.. אומנם ליום הולדת של אמא שלחנו אותם לאכול את ארוחת הטעימות של יאקימונו והם אהבו מאד, אבל ראו עליהם שהיו מעדיפים לאכול איזה סטייק טוב במקום, מה שמסביר את העובדה שהגעתי לקריאת התפריט בחשש..

נחזור לארוחה: בזמן ההתלבטויות, בעודי מנסה להסביר מה זה מה, ובעיקר נהינת להעביר שיעור מתקדם של איך מחזיקים צ'ופסטיקס (אם מישהו מעוניין שישלח לי מסר: 100% הצלחה, כולל אחיינים קטנים (גיל 5) -  ונריע לשניהם כי אחרי כמה ניסיונות הם השתלטו על העייניין, ואף הצליחו להרים פטריות קטנטנות!!! הייתי כל כך מאושרת) הגיע OTH סלט אצות, שאוכל לתאר אותו כמטריף חושים וכלל סהרונים של מלפפונים, אצות, מיקרו עלעלים, וכל נגיסה בו שידרה טריות. כשאמא שלי גירגרה בהנאה, ואבא ניסה לאסוף את הרוטב עם כל כלי אפשרי חייכתי בהנאה...
אלי, בעל הבית, גהר מעל שולחננו והסביר קצת על הסיבות לפתיחת המסעדה דווקא בהוד השרון, על עברו וביקש לדעת האם אנחנו פתוחים לחוויה... הסתכלתי על הורי ואמרנו לאלי שאנחנו בוטחים בו (כן, גם הפולניה הגדולה, שהסתכלה עלי ועל אבי בחשש) ושיוציא לנו מנות כראוות עיניו... אחרי כמה שאלות גישוש (אוכלים טופו? כן. אוכלים סושי? כן. אוכלים פירות ים? Hell yes!)
הגיע מרק אגאדשי טופו (במיידי הזמנתי עוד אחד). אבי, שהיכולת שלו לאכול מרק בכל מזג האוויר, קיבל את זכות הראשונים. לפי דעתי הוא היה מופתע מכמה שהוא אוהב את המרק וציין כי הוא מצויין. אני ואמא חלקנו את המרק השני, ובזה אני מצהירה: אני לא אוהבת טופו -  חוץ מטופו שמוגש במרק אגאדשי טופו של יאמאטויה. אלוהים, איזה קראנצ'יות, איזה כיף, הפטריות הקטנטנות, גירוד הצנון היפני שעושה את כל ההבדל. אלי ניגש וציין כי המתכון של המנה הועבר לשפית על ידי אביה, שף מפורסם... תענוג.
חיכינו ואז הגיעו לשולחננו סשימי סביצ'ה מסלומון ודניס – על סלט ירוק קטן (על תשאלו אותי אילו עלים היו שם, אני נמנעת לאכול את האוכל של האוכל) נחו נתחי סלמון ודניס טריים שבטריים, עם רוטב לבנבן וצנוברים קלויים. איזה שילוב מעניין. אהבתי. ההורים התאמנו על תפיסת צנוברים עם הצ'ופסטייקס ולא היתה בת מאושרת ממני.
הגיעה גם צלחת של רול דניס אינסייד אוט, מצופה בטוביקו וסומסום וואסבי – הרול היה טעים, טרי ובעזרת הספייסי מיונז שודרג בעיני.
לאחר בירור נוסף איך נרצה את השרימפסים שלנו (מקולף אם שאלתם)... הגיע, להפתענו המרובה האמת, שרימפס, טרי, אחד, בודד. על שיפוד. איך הוא היה? טרי כבר אמרנו? טיפה לימון והופ לבלוע...
לפתע, אלי מגיע עם צלחת יפיפיה ועליה סנביץ סלומון סקין – האמת? אף פעם לא התלהבתי מסנביצים בסושי. בעיני זה לא סושי, לא משנה מה יאמרו לי, בעיני זו ווריאציה מערבית על סושי, ובישראל זה אומר בדרך כלל: בואו נדחוף לכם כמויות אורז בלתי אפשריות וטיפה דגים ותשלמו על זה המון כסף. תודה אבל לא תודה. להחנק על אורז אני יכולה בבית הורי (אמא'לה, לא להעלב... לא התכוונתי אליך. האורז שלך נפלא. מדהים. יוצא אחד-אחד)
ופה... איזה כיף, כמויות מדוייקות בין דגים ואורז, כל הטעמים מתפוצצים בפה, הכל טרי, לא טבול בשמן כמו במסעדות אחרות, הידד!! החזירו לי את האמון בסנביצי סושי... וההורים היו מבסוטים אז בכלל...
ביקשתי מאלי שיפתיע אותי ויוציא לי את המנה הכי מופרעת שהוא יכול (!)... חיכיתי בסבלנות עד שתצא המנה ובנתיים אבא לקח מרק מיסו שהיה טעים (הוא רק ציין כי גם הוא עושה מרק מיסו טעים בבית, שלא נופל מהמרק הזה והוא צודק!) ואלי התרוצץ לכל עבר, הוציא מנות, לקח הזמנות הושיב שולחנות.. עברו מס דקות טובות עד שאלי הגיש לנו צלחת עם: סשימי דניס – 3 חתיכות דניס עם ג'ינג'ר מגורד מעל וחתיכות קטנטנות של בצל ירוק – טרי וטעים, ומנת איקורה – אורז עטוף באצה, מעליו ביצי סלמון וחלמון ביצת שלו חי. מעניין. נזכרתי בדיווח שרץ בפורום על המנה הזו, של "אדמה טובה" ובעיקר שכנעתי את הלשון שלי לנסות לגרום לחלמון לא לרדת במורד הגרון בלי להחנק . היה מגניב. אבל זה הכי מופרע? עשיתי חושבים עם עצמי ואמרתי שכל הכבוד שהוא נותן לי את החומרים הכי טריים, ולא מנפיץ לי משהו שלא יהיה לי טעים ולא יהיה טרי... (אני מקווה שבפעם הבאה יהיו חומרי גלם אחרים שיכולים להביא מנה יותר מופרעת)
אבא הזמין אספרסו כפול והגרגרניות הזמינו לשולחן:
שוקו אגדנגו – כדור של אורז סטייקי ממולא בשוקולד לבן. לעיס (מהמושג chewy) וטעים.
ומלבי – אז זהו. שאיך אבא שלי אמר לאלי? "זה ממש עלבון לקרוא לזה מלבי" "זה שמימי..." הגיע קרם אוורירי, עם רוטב פירות יער עשיר שפשוט לוקק מהצלוחית... כמו שנאמר: לא צריכה מדיח הצלחת. תענוג.
החשבון הסתכם ב-230 שח אחרי הנחה ועם 62 ש"ח זיכוי. למה זיכוי? כי התבלבלו וכנראה אלי הזמין עבורנו מנות, אבל שלא הגיעו לנו עקב העומס... אז איזה כיף! יש להורים סיבה לחזור שבוע הבא ולדגום את המרק. אושר...
כשיצאנו, דיברנו על זה שגם בפעם הבאה ניתן לאלי לבחור לנו את המנות אבל לארוחה הזו אני חושבת שגם קצת נפלנו עם ההחלטה הזו – ואני אסביר.
מכיוון ששמועות על פתיחת המסעדה כבר קיבלו כנפיים והמסעדה היתה מלאה רוב הזמן (טפו טפו טפו רק שימשיך כך) אבל כמעט בלי מלצרים, מה גרם לזה שהמסעדה היתה מ א ו ד under stuff ולכן אלי היה עסוק ביותר בהגשת מנות והזמנות (מה שריגש אותי מאד), אבל ייצר בלבול בהזמנות שלנו, ובעיקר עיכוב כללי..
בשיחה עם אימי, ציינו שתיינו שהופתענו מהעובדה שבישבילנו בילוי משפחתי זה יציאה למסעדה; שם אנחנו מתיישבים, מפטפטים ובולסים וגג, גג אחרי שעה וחצי, מקסימום שעתיים יוצאים, אחרי ארוחה, קינוח, אספרסו כפול וסיגריה לאבא, ופה הכל זרם כל כך לאט אבל עדיין היה לנו סבלנות... וחיוך על השפתיים... אכן, משהו קסום קורה שם...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה