געגועים

בין הגבול המטושטש של הבראה לחולי, אני מדמיינת אותך. 

איך שבפעם הראשונה שנפגשנו, כולם נעלמו סביבנו. זה היה רק אני ואתה. שהיה אפשר לשים בבקבוק את המתח ולייצר ברקים חשמליים גדולים. 

לא היה כלום חוץ מהשפתיים שלך. והעניים שלך. 

ואני פה. אחרי שבחודש שעבר הופעת לי בחיים פעמיים. ואתה לא יוצא לי מהראש. 

ואני עושה כל מה שאני יכולה כדי לא לסמס לך עכשיו. מילה אחת פשוטה. 

״מתגעגעת״

 --------------

ביום הולדת הראשון של השור שהשתתפתי בו, זה גם היה הפעם הראשונה שבילינו ביחד במסיבה. 

כתבת לי משהו כמו:״טוב, נתראה... שלום קצר ונעבור הלאה״. אבל האמת היא שלא עזבת אותי כל הערב. 

הסתובבתי לומר לך ״שלום קצר״ ומיד הסתובבתי בחזרה. חבל שלא היו לי עיניים בגב כדי לראות את השוק שלך כשהסתובבתי.  

אבל זה עבד. כל הערב נשארת מאחורי. דיברתי עם אחת מה״כלבה לכלבה כלבה״ ולא ״מצאת״ מקום אחר לשבת לך ולבן דודך הדוחה, כפי שהבטחת. השתתפת בשיחות שלי, הסתכלת עלי ובסוף הערב, שאחד מהחברים שלך הסתכל עלי וניסה להתחיל איתי, הסתכלת עליו במבט מאיים, הרמת את היד ובתנועת ביטול העפת אותו משם. 

—--------

האמת היא שאני מתגעגעת לשפתיים האלה. שידעו כל חלק בי ואף יותר. 

האמת היא שאני מתגעגעת לידיים שהערצתי וגרמו לי להרגיש מוגנת מכולם. רק לא מפני. 

האמת היא שאני מתגעגעת לעיניים 

האלו. של הילד שהיית. 

והאמת האמת שאני מתגעגעת לדרך הזו שהיית מביט בי במבט שאומר שיש לך מזל ואני הכי יפה בעולם. 

ובעיקר אני רוצה שמישהו אחר ידליק ויכבה אותי כמו שהיית עושה. 

אמא אהובה

היא אוהבת אותי. 
זאת אדע תמיד. 
אבל אמא היא לא יודעת להיות. 

ברגעים האלה. 
שלי אין כוחות. 
כי אני חולה - ולא משנה מה המחלה, האם היא פיזית או נפשית
אין לי כוחות להיות האמא של עצמי. 
ולטפל בי. 

אני לא מבינה איך האינסטינקט שלה לא עובד. 
אני לא מבינה איך היא לא זורקת הכל ומגיעה לפה. 
להחזיק לי את הראש. 
ללטף. 
לחזק אותי. 

איך היא לא רואה? 
למה ההצעה שלה תמיד היא - ״אולי תגיעי את אלינו?״

וכבר דיברתי איתה. 
הפניתי את תשומת ליבה כי היא לא רואה. 
לא רואה אותי. 
לא רואה כמה היא, למרבה האירוניה, אגואיסטית. 
פשוט לא רואה. 

ואני? 
אני מתה פה. 
מרגישה כל כך לא טוב. 
ותחושת האכזבה, שאני כל כך מתחננת שתצא מגופי, לא עוזבת. 
הילדה הקטנה שמשוועת לליטוף. לחיבוק. למילה חמה ואפילו פינוק לא מקבלת את מה שהיא כמהה לו. 

ואז העצב משתלט שוב. 

אבל אז האישה שבי פונה לכתיבה, ונותנת לילדה הקטנה דרור.
וכך משחררת שתי בעיות: העצב והפינוק.
לילה טוב.

משהו

משהו עובר עלי.
על גופי ונישמתי.
בעיקר, בעיקר על גופי.
הגוף המשפיע על הנשמה.


הוא שם כבר הרבה זמן.
לא מרפה.
למרות ניסיונות השכנוע שלי,
לגרום לו לעזוב
(אם זה ברפואה האלטרנטיבית או הקונבנציונלית)
הוא לא עוזב.
נאחז בי.
יושבת על הספה וכאילו מישהו אחר נוהג בגופי
ולצערי בחיי.


ניסיתי בטוב.
(למזלי לא ממש) ניסיתי ברע.


והם אינם יודעים מה זה.


זה מצחיק שלחולת השליטה והידע יש משהו שאינו בר פתרון 
כי הם לא יודעים מהו.


אני רק יודעת שחודש שעבר היה חודש מופלא.
כמעט ולא היו תופעות.
והתופעה המפחידה ביותר, לא הרימה את ראשה המכוער
ואז הוא כנראה התרגל ל"תרופה"
והחודש.. החודש אני פשוט עייפה.
וניצני העצב מתחילים לחלחל,
והפחד מתחיל לחלחל.
ואין לי כח.


הדבר היחידי הטוב שיצא מזה 
שחזרתי לפה.
ועכשיו שחזרתי, חזרתי לנשום קצת יותר בקלות.

רציתי לכתוב חי בלה לה לנד.

אבל האמת, וזה באמת מה שכל כך עצוב לי

זה שאני חייתי בלה לה לה לנד.

את הדירה הזאת עיצבתי

שהוא תקוע לי בראש

איפה ישן

אם יאהב את העיצוב

אם יאהב אותי?????

כמה אהבתי אותך.

כ מ ה   א ה ב ת י   א ו ת ך ! ! ! ! 

ר א ב ק !!!!

כמה זמן בזבזתי.

איך אני יכולה לסלוח לעצמי.

איך?

דיסוננס

אז היום הוא הופיע עם טבעת נישואין על האצבע.
אוקיי.
זה לא שזה לא היה שם.
הוא ניסה להסתיר.
לא לענות על שאלות.
מפורשות ולא מפורשות.
היי, הבת השניה שלו עדיין מוסתרת 
כי מי רוצה לשים תמונה מול העיניים
שתזכיר לך שניה אחר שניה שאתה לא יודע להתרומם בזמן.


אז אם את יודעת.
ואם את כבר המון המון זמן מרגישה.
מרגישה את זה בכל עצם בגוף שלך.
אז למה את ככה.
למה העצב ממלא את לבך ומחשבותיך?


כי אולי בכל ערב שאת זוכרת לומר לעצמך 
שמגיע לך משהו יותר
את חולמת עליו.


כי אולי לפני שבועיים בלבד הוא ביקש שתלמדי אותו דברים,
תוך כדי הארוחת ערב באדורה שהוא הבטיח לקחת אותך
(ונחשי מה. לעולם לא יקיים)


כי אולי מחר הולך להופיע ה"גיבור"/"נסיך"/חלאה השני שמילא את לבך על גבי המסך
ולהצהיר שהוא מינימום ג'יימס בונד
ושהוא מצא את אהבת חייו
(ונחשי מה. זו לא את)


אז העצב ממלא את לבך ומחשבותיך.


ואולי זה לא עצב. 
זה רק האגו הארור
שמסרב להשתחרר.

כעס

 אני כועסת עליך. 
שונאת אותך אפילו.


ראיתי אתמול את הפרומו
ממש ג'יימס בונד קטן
חי בלה בלה לנד.
מדבר בטונציה הזו
שיכולה להעמיד נהרות של נשים וגברים אחריך.
למלחמה.


מצד אחד,
בא לי לנער אותך,
לומר לך שאתה מוציא את עצמך
כרודף פרסום קטן,
שהיא אהבה אותך מאוד
ואני בטוחה שהיא לא היתה רוצה 
שזה מה שתעשה עם חייך.
שתעצור אותם.
אבל שחושבים על זה
מצאת את הדרך לקדם את עצמך ואת המטרה בו זמנית
שהשם שלך יופיע בכל פינה.
(בכלל שאלת את עצמך איך תזכר מכל זה?
מה בסוף תיהיה? הגרסא הגברית של זיווה מהאח הגדול 
נושא את השלט כנגד תאונות דרכים?)
אני כל כך שונאת אותך.
כי אתה המאסטר בלהוציא את עצמך כנסיך
מול כל האנשים האלה שחושבים שאתה פשוט טהור.
(שלא לדבר על כל הגרופיות: "אתה מלך!" "הלוואי עלי מישהו כזה")
אבל אני יודעת כמה כאב הבאת לי
ביחס. בניצול. בלא לראות אותי. 
בכלל.


ומצד שני

בא לי לתמוך.
להיות שם כדי שתשים את הראש שלך,
כמו שעשית פעמים בעבר
כדי שתוכל לנוח.
ותדע, כמו שבעבר, שיש לך מקום אוהב.
איפה שהוא.
החלק החולה בי. 
שנרפא לא מספיק מהר.


ועל זה
אני כועסת עלי. 

שונאת אותי אפילו.



-------------------------------------------------------------------------------------


דולפינת המים שלי אמרה לי היום שאני כמו מכורה,
רואה את זה בכל מקום וחייבת להיות במודעות כדי לא ליפול.
אז אני מבטיחה שלא ליפול.
אני גם מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה שאני אראה את הפרומו,
או ביום שני, את התוכנית,
לא אצא להשתכר שוב.
כי אין בזה באמת תועלת.
הוא לא יעלם.
הוא לעולם לא יבין מה הוא עשה או כמה הוא הכאיב
הוא לעולם לא יתגעגע או יחשוב.
והאגו שלי פשוט צריך להתמודד עם זה.
לחבק את זה
ולשתחרר.