יום חמישי, 24 בפברואר 2011

הלוואי

הלוואי. הלוואי שהייתי יכולה להעלם עכשיו
להעלם. לא לברוח.
להכנס למכונית וליסוע.
להעלות על מטוס ולטוס.
לההפך לשקופה. ופשוט לא להיות.

יש בתוכי את המחשבה המטומטמת שאם אני העלם אני לא ארגיש.
לא ארגיש את הכאב הפיזי הזה המחלחל כמו מחלה.
ששורף לי כל תא בגוף.
שורף.
ההשפלה.
הדחייה.
הכמיהה.
געגועים עזים לפנטזיות שלא קיימות.

הייתי נותנת הכל כדי לא להרגיש.
לא להרגיש. כלום.
כדי לגרום לשריפה הזאת לא להיות.

אוף. שונאת שאת כל המצב יצרתי בעצמי.
לפעמים אני תוהה האם לא כדאי היה פשוט לקחת סכין ולחרוט בבשר.
יש לי הרגשה שזה היה כואב פחות ממה שאני עושה לעצמי.

אבל אז אני נזכרת שאני צריכה להיות נורמאלית.
להראות פחות מופרעת ממה שקורה מתחת לפני השטח.
נזכרת וכואבת.  

יום רביעי, 16 בפברואר 2011

מניעים וריצות

זה מצחיק.
הקטע הזה של הבדידות.
איך פתאום זה נוחת.
כמו כאפה מצלצלת.
אבל על הלחי הלא נכונה.

לפעמים זה תופס אותי בעבודה.
לפעמים בשיחה עם חברים.
או במקומות האלה שאני מנסה לארגן לעצמי חברה -וזה לא עובד.

אני תמיד שואלת את עצמי איך מרגיש מישהו עם המון חברים.
אחד כזה שלא צריך לצלצל שוב ושוב
לכל האלפון שלו כדי למצוא מישהו ללכת איתו להופעה.

אני באמת תוהה ומקנאה איך זה עובד.
האם הוא בכלל מגיע לחיוג השני או שתמיד הראשון מספק?

היום היו לי כרטיסים שוב לרד.
ושוב הייתי צריכה לעבור חצי אלפון.
שכל מה שרציתי היה לחייג לך.
אבל אני לא מטומטמת מספיק/בעלת ביצים לעשות את זה.
כי שהבדידות מראה את פרצופה המכוער וכואב לי
משום מה האינסטינקטים שלי מחפשים עוד כאב.
כאב מוכר.
ואז אני אוטומטית בראש רצה אליך.