שורה תחתונה: אכזבה, תת-שורה: לא רציתי אפילו לכתוב כי לא היה לי כיף.. אבל החלטתי שאני לא בלוגרית אוכל P:
י' ואנוכי ממשיכים לדלג בין מסעדות שלא אכלנו בהן (הבדיחה בתוך המשפט..: ). וברחבי העיר שומעים אותי אחריו "היי הופ, היי הופ..."
קבענו ליום שבת. שאני אומרת קבענו זה אומר שהודעתי לו שבשבת הולכים לארוחת הצהריים ברפאל, כי הדיווח של ינשופית עשה לי חשק, וי' מצידו הודיע כי יצטרפו אלינו עוד 2 קרניברים. בטיפשותי הנחתי כי י' יבין שהוא צריך להזמין מקומות. שוב. בטיפשותי. ב-15:10 בעודי צופה בחברי לארוחה מנסים להעלות ארון לדירה בדרום העיר וי' יושב בצד וצופה במלאכה, שאלתי אותו למתי הוא הזמין מקומות. פרצוף ההלם החזיר אותי חזרה לימים בהם ניהלתי את חייו ועבודתו בחברת היי- טק שעבדנו בה (הי"ד) ובאחת נזכתי במי מדובר.
הוא צ'ופר בכאפה לצוואר, ואני צ'ופרתי בצלצל בהיסטריה למסעדה. היה מקום.
איסוף זריז של הילדים (באמת, אין הגדרה אחרת להגדיר אותם) ודהרנו למסעדה.
הגענו ב-15:25, ואני רואה שמהסעדה די ריקה... ביקשתי לשבת ליד החלון, כשאני רואה שולחן עגול, ריק עם 4 כסאות מחכה לי. למה לי? כי היה לו את הנוף הכי יפה לים.
התשובה שניתנה לי היתה: "הוא מתאים ליותר אנשים, אז לא".
טענותי שיש 4 כסאות ואנחנו 4 אנשים לא זכו להתחייסות (אין צורך לציין כי לכל אורך הארוחה, השולחן הזה היה יתום ולא התיישבו בו אנשים. אבל זה לא הפעם היחידה שלא היה הגיון בהתנהלות מהצד השירותי בארוחה).
התיישבנו. ובואו אני אתאר לכם שניה את הסיטואציה:
את י' ואותי אתם כבר מכירים, אין צורך להרחיב על הקיבה הרביעית שלנו שמסוגלת להכיל ה.מ.ו.ן אוכל, אבל את ת' ואת י' השני לא.
ת' שהוא סו-שף במקצועו, איש ע.נ.ק שאוהב מאוד מאוד לאכול וי' השני שרק אוהב לאכול.
לא חבורה של אנשים שאוכלים מעט. או רק סלטים למשל.
אחרי דין ודברים עם המלצרית, ילדה שהופתעה לשמוע על הקונספט שרץ בספרד, שסנגריה לרוב מגישים בקנקנים, ולא בכוסות (ולא מותק, כוסות היין במסעדה, לא נחשבות לכוסות גדולות- הפתעה, הפתעה), הומנה כוס סינגריה (שאחרי שטעמתי אותה פשוט אמרתי לי': איזה כיף! מיץ פטל!! תגובה שזכתה לצחוק מתגלגל) הוזמנו 3 מנות עיקריות ואחת טיפה באיחור (למה 3? כי ת' החנה את המכונית, הצטרף באיחור והיה במצב רוח לדתי (שזה אומר מתבכיין שאף מנה לא ממש עושה לו את זה, והוא צריך כמה מנות בשביל להרגיש שבע), אז הוא הזמין 5 דקות אחרי).
חיכינו כ-10 דקות למנות הראשונות וללחם (המצויין) שהגיעו (העתקתי פה את הרשימה מינשופית, איתך הסליחה והקרדיט):
גרבדלקס סלמון כבוש בבית עם קויאר אדום, שמנת חמוצה בויניגרט חלמונים ושמיר - סביר
ירקות השוק ממולאים בבשר טלה ואורז בסמטי, לבנה עיזים ושמן זית – המנה של הארוחה. היחידה שהצליחה להתקרב למדד התחתוניות. 2 קישואים ו2 חצילים קטנים. כיף כיף כיף.
פלפלים צבעוניים שרופים באש עם שמן זית וחומץ בלסמי – סתמי.
חציל בלאדי שרוף באש עם טחינה גולמית, יוגורט כבשים, נענע וראשד – סתמי.
4 סיגרים מרוקאים תוצרת הבית ממולאים בחלקים טובים של עגל חלב – טוב. ת' התלהב ואהב עד מאד.
סלט חי של קולורבי, שומר וארטישוק עם שמן זית, לימון וגורגנזולה – סתמי. (הסלט הזה יחזור בהמשך הסיפור).
תרד טורקי מבושל עם כרישה, שמן זית ומיץ לימון – טוב.
"מסבחה" של שעועית לבנה עם טחינה משכם ושמן זית – טוב.
סלט תפו"א, טונה מעושנת ואנשובי עם בצל סגול וביצה קשה – בסדר.
זיתים מובחרים עם שמן זית וענפי מרווה – סתמי.
תירס, פלחים – אהבתי. הזכיר לי את הקיבוץ.
פרוסות עבות של חלה ושל לחם כהה, עם חמאה.
פוקצ'ה טרייה.
עכשיו ברשותכם, אנא חזרו במוחכם להרכב השולחן. מדובר ב-4 אכלנים בריאים. תנו 5-10 דקות וברור שנבקש עוד ריפייל לסלטים שחיסלנו. אז זהו. שבשביל צוות האירוח ברפאל זה היה קוספט חדש.
לקח להם משהו בין 20 דקות לחצי שעה (!) להביא מגש נוסף ולציין כי הסיגרים, שהיו בשביל ת' האור של הארוחה, לא כלולים (למה באמת?), ובעודנו יושבים ורואים איך כל שולחן אחר שנכנס מקבל תוך 5 דקות מגש כזה, גם אם מדובר בזוג או 4 אנשים.
ת', איש ענק, התחיל לנשנש מהסלט החי של הקולורבי. וזה לא קורה שת' אוכל ירקות מרצונו החופשי. הוא ציין כי הוא חושב על דרכים להכאיב לי ולי' שהבאנו אותו לשם. מפחיד.
ביקשנו עוד לחם. גם זה הגיע עם תשובה, שזה יקח 10 דקות. אבל למה 10 דקות? יש עמדת פריסת לחם מול עיננו, יש שם לחמים, אנחנו רואים אותם, וגם הפוקצות יצאו כרגע מהתנור. "אבל יש אנשים אחרים במסעדה שמגיע להם". כן, כן רבותיי. תשובה ברפאל. אוקיי. נמתין.
אחרי 20 דקות (אני יהיה נחמדה) הגיע המגש, ביחד עם סלט עגבניות בשמן זית עם בצל וכל מיני צלוחיות של הסלטים שחיסלנו. שוב. המנה היחידה שהתרוממה היתה הירקות הממלואים.
ועכשיו, המתנו עוד חצי שעה – 40 דקות למנות העקריות. כעבור חצי שעה ששאלנו מה קורה, כי אני ות' התלבטנו אם לחרסינה מהצלחות יהיה טעם דומיננטי חלבי או טעם פלסטיק, ניגשה אלינו אחראית המשמרת, טל אם אני לא טועה, והתנצלה שלמטבח לוקח זמן להוציא את המנות. למה אתם שואלים? או. יפה. לפי טל, העובדה שהעזנו לבקש עוד מהסלטים גרמה למטבח להבין שאנחנו לא מעוניינים שיתחילו להכין את העיקריות ולכן זה מתעכב. מסקנה: בפעם הבאה אל תזמינו עוד סלטים וזה לא יקרה. WOW. כבר לא היו מילים.
אני לא אתחיל ואומר שקודם כל לכולם שם, בפעם האחרונה שבדקתי, היה פה. ואלוהים יודע כי גם לי יש פה. הייתם שואלים, הייתי אומרת לכם להתחיל להכין את העיקריות, כי אנחנו רעבים. מאוד. כמו כן הייתי מציינת שלהמתין למגש סלטים שמוכנים מראש במטבח 20 דקות זה חוצפה. אבל אני בשלב הזה כבר הייתי עסוקה בלהרגיע את יושבי השולחן ולומר שהבנתי. פה זה לא רפאל מטבח שף. אנחנו בהודו בעצם, בסאב-קוץ-מילגה, הכל בשאנטי. OM. רגוע. קיללתי את עצמי ששכחתי את הסארי בבית.
לבסוף הוצאו העיקריות:
שתי מנות של שיפוד נתח קצבים – 2 הקרניבורים הזמינו אותו MR (ת' אפילו ציין שאם הטבח יכול פשוט לחמם את הנתחים ולהגיש אותם R זה בסדר : ) אך 2 המנות הגיעו M. אכזבה..
שתי מנות של סינטה של פרה שמנה (תוספת של 20 ש"ח) – גם פה הוזמנו MR והוגשו M. ומנות קטנות. 200 גרם. התגובה היחידה שנשארה לי זה ראבק. הנתח עצמו היה טעים, אני באמת אציין, אבל לא היה לי כח ונגמר לי החשק לאכול (ותאמינו לי, אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, שלא לדבר על להרגיש את זה).ביקשתי שיארזו את השאריות (כמובן שגם זה לקח זמן, ועד שהגישו חשבון ולקחו אותו, שכחתי שביקשתי לארוז אז זה נשאר אצלהם. באסה). כל המנות הוצאו עם פירה טעים וירקות בתנור. הידד.
עכשיו, יש אנשים שמתאים להם 3 שעות ארוחה. גם לי לפעמים זה מתאים (ראה מקרה מול ים ויועזר), אבל פה זה לא היה במקום ולא התאים, לא התאים ליושבי השולחן (4 קרניבורים רעבים). לא התאים לזמנים שהקצבנו לעצמנו (היו עוד מטלות אחרי הארוחה + העובדה שהייתי עייפה). פשוט לא התאים.
תראו, אמרתי ליושבי השולחן, לא פעם יצא לי לשבת בארוחה שלא התרוממה, אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה\דורשת\מצפה שיפצו אותי. הפעם הרגשתי אחרת. הרגשתי, שאם אני מוציאה 135 ש"ח על ארוחה, שמגישים לי מגוון סלטים לפתיחה (בדומה למסעדה מזרחית טובה, ואל תהרגו אותי, כי אני יודעת שזה מסעדת שף ולכן האכזבה) ונתח קטן של בשר והאוכל והשרות מבאס אז טל, מנהלת המשמרת היתה צריכה לעשות חושבים ואולי לפצות אותנו על המתנה של 40 דק לעיקריות.
שוב. אולי. ואולי לא.
השארנו טיפ, כי אנחנו בני אדם, אבל.. האכזבה.. אוי האכזבה....
י' ואנוכי ממשיכים לדלג בין מסעדות שלא אכלנו בהן (הבדיחה בתוך המשפט..: ). וברחבי העיר שומעים אותי אחריו "היי הופ, היי הופ..."
קבענו ליום שבת. שאני אומרת קבענו זה אומר שהודעתי לו שבשבת הולכים לארוחת הצהריים ברפאל, כי הדיווח של ינשופית עשה לי חשק, וי' מצידו הודיע כי יצטרפו אלינו עוד 2 קרניברים. בטיפשותי הנחתי כי י' יבין שהוא צריך להזמין מקומות. שוב. בטיפשותי. ב-15:10 בעודי צופה בחברי לארוחה מנסים להעלות ארון לדירה בדרום העיר וי' יושב בצד וצופה במלאכה, שאלתי אותו למתי הוא הזמין מקומות. פרצוף ההלם החזיר אותי חזרה לימים בהם ניהלתי את חייו ועבודתו בחברת היי- טק שעבדנו בה (הי"ד) ובאחת נזכתי במי מדובר.
הוא צ'ופר בכאפה לצוואר, ואני צ'ופרתי בצלצל בהיסטריה למסעדה. היה מקום.
איסוף זריז של הילדים (באמת, אין הגדרה אחרת להגדיר אותם) ודהרנו למסעדה.
הגענו ב-15:25, ואני רואה שמהסעדה די ריקה... ביקשתי לשבת ליד החלון, כשאני רואה שולחן עגול, ריק עם 4 כסאות מחכה לי. למה לי? כי היה לו את הנוף הכי יפה לים.
התשובה שניתנה לי היתה: "הוא מתאים ליותר אנשים, אז לא".
טענותי שיש 4 כסאות ואנחנו 4 אנשים לא זכו להתחייסות (אין צורך לציין כי לכל אורך הארוחה, השולחן הזה היה יתום ולא התיישבו בו אנשים. אבל זה לא הפעם היחידה שלא היה הגיון בהתנהלות מהצד השירותי בארוחה).
התיישבנו. ובואו אני אתאר לכם שניה את הסיטואציה:
את י' ואותי אתם כבר מכירים, אין צורך להרחיב על הקיבה הרביעית שלנו שמסוגלת להכיל ה.מ.ו.ן אוכל, אבל את ת' ואת י' השני לא.
ת' שהוא סו-שף במקצועו, איש ע.נ.ק שאוהב מאוד מאוד לאכול וי' השני שרק אוהב לאכול.
לא חבורה של אנשים שאוכלים מעט. או רק סלטים למשל.
אחרי דין ודברים עם המלצרית, ילדה שהופתעה לשמוע על הקונספט שרץ בספרד, שסנגריה לרוב מגישים בקנקנים, ולא בכוסות (ולא מותק, כוסות היין במסעדה, לא נחשבות לכוסות גדולות- הפתעה, הפתעה), הומנה כוס סינגריה (שאחרי שטעמתי אותה פשוט אמרתי לי': איזה כיף! מיץ פטל!! תגובה שזכתה לצחוק מתגלגל) הוזמנו 3 מנות עיקריות ואחת טיפה באיחור (למה 3? כי ת' החנה את המכונית, הצטרף באיחור והיה במצב רוח לדתי (שזה אומר מתבכיין שאף מנה לא ממש עושה לו את זה, והוא צריך כמה מנות בשביל להרגיש שבע), אז הוא הזמין 5 דקות אחרי).
חיכינו כ-10 דקות למנות הראשונות וללחם (המצויין) שהגיעו (העתקתי פה את הרשימה מינשופית, איתך הסליחה והקרדיט):
גרבדלקס סלמון כבוש בבית עם קויאר אדום, שמנת חמוצה בויניגרט חלמונים ושמיר - סביר ירקות השוק ממולאים בבשר טלה ואורז בסמטי, לבנה עיזים ושמן זית – המנה של הארוחה. היחידה שהצליחה להתקרב למדד התחתוניות. 2 קישואים ו2 חצילים קטנים. כיף כיף כיף. פלפלים צבעוניים שרופים באש עם שמן זית וחומץ בלסמי – סתמי. חציל בלאדי שרוף באש עם טחינה גולמית, יוגורט כבשים, נענע וראשד – סתמי. 4 סיגרים מרוקאים תוצרת הבית ממולאים בחלקים טובים של עגל חלב – טוב. ת' התלהב ואהב עד מאד. סלט חי של קולורבי, שומר וארטישוק עם שמן זית, לימון וגורגנזולה – סתמי. (הסלט הזה יחזור בהמשך הסיפור). תרד טורקי מבושל עם כרישה, שמן זית ומיץ לימון – טוב. "מסבחה" של שעועית לבנה עם טחינה משכם ושמן זית – טוב. סלט תפו"א, טונה מעושנת ואנשובי עם בצל סגול וביצה קשה – בסדר. זיתים מובחרים עם שמן זית וענפי מרווה – סתמי. תירס, פלחים – אהבתי. הזכיר לי את הקיבוץ. פרוסות עבות של חלה ושל לחם כהה, עם חמאה. פוקצ'ה טרייה.עכשיו ברשותכם, אנא חזרו במוחכם להרכב השולחן. מדובר ב-4 אכלנים בריאים. תנו 5-10 דקות וברור שנבקש עוד ריפייל לסלטים שחיסלנו. אז זהו. שבשביל צוות האירוח ברפאל זה היה קוספט חדש.
לקח להם משהו בין 20 דקות לחצי שעה (!) להביא מגש נוסף ולציין כי הסיגרים, שהיו בשביל ת' האור של הארוחה, לא כלולים (למה באמת?), ובעודנו יושבים ורואים איך כל שולחן אחר שנכנס מקבל תוך 5 דקות מגש כזה, גם אם מדובר בזוג או 4 אנשים.
ת', איש ענק, התחיל לנשנש מהסלט החי של הקולורבי. וזה לא קורה שת' אוכל ירקות מרצונו החופשי. הוא ציין כי הוא חושב על דרכים להכאיב לי ולי' שהבאנו אותו לשם. מפחיד.
ביקשנו עוד לחם. גם זה הגיע עם תשובה, שזה יקח 10 דקות. אבל למה 10 דקות? יש עמדת פריסת לחם מול עיננו, יש שם לחמים, אנחנו רואים אותם, וגם הפוקצות יצאו כרגע מהתנור. "אבל יש אנשים אחרים במסעדה שמגיע להם". כן, כן רבותיי. תשובה ברפאל. אוקיי. נמתין.
אחרי 20 דקות (אני יהיה נחמדה) הגיע המגש, ביחד עם סלט עגבניות בשמן זית עם בצל וכל מיני צלוחיות של הסלטים שחיסלנו. שוב. המנה היחידה שהתרוממה היתה הירקות הממלואים.
ועכשיו, המתנו עוד חצי שעה – 40 דקות למנות העקריות. כעבור חצי שעה ששאלנו מה קורה, כי אני ות' התלבטנו אם לחרסינה מהצלחות יהיה טעם דומיננטי חלבי או טעם פלסטיק, ניגשה אלינו אחראית המשמרת, טל אם אני לא טועה, והתנצלה שלמטבח לוקח זמן להוציא את המנות. למה אתם שואלים? או. יפה. לפי טל, העובדה שהעזנו לבקש עוד מהסלטים גרמה למטבח להבין שאנחנו לא מעוניינים שיתחילו להכין את העיקריות ולכן זה מתעכב. מסקנה: בפעם הבאה אל תזמינו עוד סלטים וזה לא יקרה. WOW. כבר לא היו מילים.
אני לא אתחיל ואומר שקודם כל לכולם שם, בפעם האחרונה שבדקתי, היה פה. ואלוהים יודע כי גם לי יש פה. הייתם שואלים, הייתי אומרת לכם להתחיל להכין את העיקריות, כי אנחנו רעבים. מאוד. כמו כן הייתי מציינת שלהמתין למגש סלטים שמוכנים מראש במטבח 20 דקות זה חוצפה. אבל אני בשלב הזה כבר הייתי עסוקה בלהרגיע את יושבי השולחן ולומר שהבנתי. פה זה לא רפאל מטבח שף. אנחנו בהודו בעצם, בסאב-קוץ-מילגה, הכל בשאנטי. OM. רגוע. קיללתי את עצמי ששכחתי את הסארי בבית.
לבסוף הוצאו העיקריות:
שתי מנות של שיפוד נתח קצבים – 2 הקרניבורים הזמינו אותו MR (ת' אפילו ציין שאם הטבח יכול פשוט לחמם את הנתחים ולהגיש אותם R זה בסדר : ) אך 2 המנות הגיעו M. אכזבה..
שתי מנות של סינטה של פרה שמנה (תוספת של 20 ש"ח) – גם פה הוזמנו MR והוגשו M. ומנות קטנות. 200 גרם. התגובה היחידה שנשארה לי זה ראבק. הנתח עצמו היה טעים, אני באמת אציין, אבל לא היה לי כח ונגמר לי החשק לאכול (ותאמינו לי, אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, שלא לדבר על להרגיש את זה).ביקשתי שיארזו את השאריות (כמובן שגם זה לקח זמן, ועד שהגישו חשבון ולקחו אותו, שכחתי שביקשתי לארוז אז זה נשאר אצלהם. באסה). כל המנות הוצאו עם פירה טעים וירקות בתנור. הידד.
עכשיו, יש אנשים שמתאים להם 3 שעות ארוחה. גם לי לפעמים זה מתאים (ראה מקרה מול ים ויועזר), אבל פה זה לא היה במקום ולא התאים, לא התאים ליושבי השולחן (4 קרניבורים רעבים). לא התאים לזמנים שהקצבנו לעצמנו (היו עוד מטלות אחרי הארוחה + העובדה שהייתי עייפה). פשוט לא התאים.
תראו, אמרתי ליושבי השולחן, לא פעם יצא לי לשבת בארוחה שלא התרוממה, אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה\דורשת\מצפה שיפצו אותי. הפעם הרגשתי אחרת. הרגשתי, שאם אני מוציאה 135 ש"ח על ארוחה, שמגישים לי מגוון סלטים לפתיחה (בדומה למסעדה מזרחית טובה, ואל תהרגו אותי, כי אני יודעת שזה מסעדת שף ולכן האכזבה) ונתח קטן של בשר והאוכל והשרות מבאס אז טל, מנהלת המשמרת היתה צריכה לעשות חושבים ואולי לפצות אותנו על המתנה של 40 דק לעיקריות.
שוב. אולי. ואולי לא.
השארנו טיפ, כי אנחנו בני אדם, אבל.. האכזבה.. אוי האכזבה....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה