יום שבת, 23 ביולי 2016

סןשיין 2.0

סרטים.
אמונות.
בלבלות.
בלאגן.
אי שקט.
חוסר הבנה.
חוסר מנוחה.
חוסר אמונה.

תקרא לזה מה שתקרא אבל אלוהים יודע שהסופש הזה היה מלא בזה.

----------
שיקרתי לך כשאמרתי שאני לא זוכרת את אתמול בלילה. 
אני זוכרת כמעט מילה במילה. 
תנועה ורגע. 
ואת המחשבות שלא הפסיקו לטחון לי את המוח. 
את החיבוק הארוך שנתת לי. 
את הבלבול הזה שוב.  

שיקרתי לך כשאמרתי לך שאין לי הרבה חברים. 
יש לי המון. 
לא כולם טובים. 
טובים כאלה שבאמצע הלילה, כדי למנוע מהם להתפלפ אני מקריאה להם מפה.
מהקרביים שלי. 
טובים שאני ניפתחת אליהם.  
טובים שאני יכולה להרגיש בנוח לומר להם ״הבריזו לי, אפשר לבוא?״

שיקרתי לך ובעיקר לעצמי כשאמרתי שאין בעיה ונהייה חברים. 
שיקרתי כי היה לי ברור שלא תשקיע בזה ובלי ההשקעה שלך, אני לא יכולה לתת אמון שוב וכך להכניס אותך ללב שלי, שמוגן על ידי עשרות חומות.  

שיקרתי. 
כששאלתי את עצמי למה - אמון. 
וזה מה שאין לי איתך אחרי שגם אתה הגדרת טוב את החומות שמקיפות את הלב שלך. 

יום רביעי, 20 ביולי 2016

אני אוהבת אותך

אני אוהבת אותך. 
כל פעם שארצה לומר לך את זה. אכתוב. 
אולי פעם תדע ותוכל לספור. 
אני אוהבת אותך. 
אני אוהבת אותך. 
אני אוהבת אותך. 
אני אוהבת אותך. 
אני אוהבת אותך. 
אני אוהבת אותך. 
אני אוהבת אותך. 
אני אוהבת אותך. 
אני אוהבת אותך. 
אני אוהבת אותך. 
אני אוהבת אותך. 
אני אוהבת אותך. 
אני אוהבת אותך. 
אני אוהבת אותך. 
אני אוהבת אותך.


על שבת המושלמת במטע אבוקדו בו הרחבנו את הגבול הפיזי שלנו. 
על שבמסעדה, אתה שואל אם יש פה קינוחים שווים , לא כי אתה רוצה. אלא כי אתה יודע שאני אוהבת. 
על זה שבאת איתי לאסוף את הפוף גם כשהיית עייף מת.
על זה שהתכרבלת עלי ונרדמת לקצת.  
על זה שגם שאין לך כח או שאתה רוצה ספייס, אם אני אצטרך אותך, אתה שם ויודע מה לומר לי. 
על זה שיצאת מארוחה משפחתית לדבר איתי אחרי הטיפול ניסיון שעשיתי. 
על זה שהיית ככ שמח בשבילי וגאה בי. 
על זה שהקשבת לי. 
על זה שהלכת לקחת את הספה ואמרת לי שאין צורך שאבוא איתך. דאגת לי. 
על זה שסחבת את הספה. 
על זה שהיית מאושר על זה שאני מאושרת. 
על .. סתם. שתדע. 
על זה שהזמנת אותי לקפה. להיות איתך. ככה בפשטות. 
על זה שאתה אתה. גאה בי ונותן. 
על זה ששאלתי אם זה נכון כשאני נכנסת לחדר אז יש איתי מין אסופת אנרגיה אז חייכת עלי ואמרת לי שאתה משוחד אז אתה לא יכול לענות. 
על זה שדיברנו על הסרט ומה היה לא ברור בעלילה תיקנת את עצמך מ״אראה״ ואמרת ״כשנראה אותו בטלוויזיה שהוא יצא...״. 
על זה שהבנת שאחרי שהרחבנו את הגבול הפיזי שלנו בבריכה אני צריכה זמן יבשה. 
על זה שקנית לי כלי לחמאה. 
על זה שישבנו במסעדה עצרת מהמלצר להוריד את כל סוגי סלט החצילים, כי אסור לי ולקחת רק את מה שמותר לי. 

אני אוהבת אותך. אבל מתה מפחד. 
עשינו צעד. 
ואנחנו בגבולות הצעד הזה. 
לראות אותך חייתי. פועל מתשוקה. אגרסיבי - הפחיד אותי. 
כי אני לא רוצה שרק ככה זה יהיה ביננו. רוצה שיהיה גם עדינות. ליטופים. 
מעשה אהבה.
אבל אני נזכרת שזה זיכרון הפחד הזה. 
כי אתה גם ליטופים ומתיקות ומגע וגם פתאום זה.  
ואתה? 
כשאתה אומר שנחמד לך לראות אותי ככה, להרגיש אותי ככה. 
מה זה נחמד? 
כיף ומוזר. 
מוזר כי זאת אני? אחות-בת דודה-אהובה? או כי זה היה חייתי? או כי זאת לא היא? 
אז פשוט שיקפתי אותך.
נתתי לך לנשום. 
אנחנו נושמים ככ טוב ביחד. 
וכמעט נרדמת עלי. 
ואני נרדמתי לשניות.
כמוך. 
המגע שלך בנקודות בעור שלי הרגיע אותי בשניות.
מתוק. 
אתה ככ מתוק. 
ואני באמת מבינה שזה מורכב. ואני פה. 
אבל אתה? 
תיהיה פה למרות הקושי.
כי זאת אני. 
וזה אתה. 
וזה צריך להיות.

נבל

-----------
אז היינו בשבת. 
שעות. אחת בתוך השני. נוגעים. צוחקים. מתנשקים. מתלטפים. 
שעות. 
המים חיברו אותנו. 
קראתי לך נבל. כי אתה פורט עלי כמו נבל.
פורט ונפרט ענית לי.

דיברנו מעט. 
הצלחתי לומר לך מה אני צריכה. 
הסכמת. 
חיבקת. 
נראה כמו שנבהלת כשאמרתי לך שהיו לי חרדות. 
כאב לך.
שבוע משובח שיהיה. 
אבל אני לא יודעת איך להיות איתך עכשיו. 
עכשיו כשאמרת לי לא לחכות. 
אבל אתה איש של מילים. 
וזה ככ מפחיד. ככ מפחיד. ככ. 
משחררת אותך כדי שתחזור.
------

לאיבוד

---------
הידיעה הפנימית, זאת שהרגשתי בגוף, טיפה נעלמה. 
נותנת מקום לחרדות. 
אתה נעלמת, לראשונה בלי לומר. 
מתכנס בלי לדבר. 
ואני? 
איך אני אמורה להתנהג בלי לוותר עלי?
שאמרתי לך שאני צריכה - היית שם. 
במלוא עומצתך. 
אבל אתה? אתה צריך אותי? כמהה אלי? רוצה אותי?
 
אני מרגישה שאנחנו באחו. והלכנו ביחד כברת דרך. ועכשיו עזבת לי את היד ואני לא יודעת אם להמשיך או להמתין שתחבור אלי. 
------------

I was bearly there to be known

כנראה שאתה בלב שלי
עוד לפני שהייקום החליט שיהיה לי לב הפעם. 
כנראה שנוצרנו מאותו דם.
מאותה אדמה.
מאותה אמא אדמה. 
אתה מכיר אותי עוד לפני שהיה לי מה להכיר. 
אתה פורט ומנגן בי כפי שאף אחד בעבר לא ידע. 
אתה גורם לי להרגיש אישה ואתה הדבר הכי קרוב לשקט שאי פעם היה לי. 

שני ילדים שאוהבים ומנסים לרצות אחת את השני גם על חשבון רצונותיהם שלהם.
כי שנינו חשובים לנו. 
כי נולדנו כאלה. 

פשוט. 
זה כל מה ששנינו מבקשים לעצמנו בסיטואציה הכל כך לא פשוטה הזו. 

האם ניתן בכלל להחזיר את הגלגל? להוריד הילוך? 
לתת לי קצת תחושת ביטחון כדי שלא אהיה בחרדה?
לתת לך את מה שאתה צריך כדי לא לוותר עלינו?
לתת לך לא מהר. לתת לי ביטחון. 
אני לא יודעת. 

אז אני נותנת לך מרווח נשימה. 
הולכת צעד אחורה. 
ומתפללת לאלה שלי שתאמר לך לא לוותר עלינו. 
כי למרות שאמרתי את זה על עוד גברים, הפעם אני מרגישה את זה בכל נים ונים - אתה ואני זה זה. 
דומים כל כך.
במהות.
אבל שונים. 
זה הבית. זה הפשטות. זה הביחד. זה הנשימה. 
זה הנשימה. 

בבקשה תנשום. 
איתי. בלעדי. 
איתי. 
אבל תרצה את זה, למרות המהירות. למרות המורכבות. 
אל תוותר עלי. עלינו. 

יום שלישי, 19 ביולי 2016

אפס

כל הכבוד לך. 
קשה לך אז מצאת פתרון אחר.
יהיה בסדר.
את חזקה.
הוא אפס. 
לא, לא. אל תמחקי את זה.
הוא אפס.
הוא אפס לא כי הוא לא רוצה להיות איתך, אלא כי הוא לא רוצה מכל הסיבות הלא רלוונטיות.
כי הוא פחדן.
כי לא היו לו ביצים לבוא ולומר לך את הכל ישר.
בפנים.  
כי שבע שנים אתם מכירים והוא נעלם כמו מנייאק פחדן.
כי בשנה הכי קשה בחיו היית בשבילו.
תמיד.
והוא כשהיה לך קשה התנהג כמו אפס.
נעלם.
נתן לך לחכות בבריכה כמו כלב.
את וטוביה מחכים לטיול. 

הוא אפס. 
ואת רוצה פתרון.
מצאת.
ביקשת.
נראה מה יהיה אבל השמעת קול. 
כל הכבוד ילדונת. 
את מתבגרת.