ארוחת פרידה מהרגל חלק ד'

ככה סיכמתי לי את הארוחה אתמול בערב. "אם היה לי ג'יפ, חשבתי לעצמי בראש, אז הכל היה מרגיש אחרת: ירושלים לא היתה כל כך רחוקה, הייתי יכולה לקפוץ לג'יפ שלי ולדהור עליו (או איתו, תלוי את מי שואלים) לירושלים, ככה, מתי שמתחשק לי ולהגיע בקלילות למחניהודה, וזה לא יהיה כזה סרט".
למה הגעתי למסקנה הזו אתם שואלים?
א. כי הערק עלה לי לראש, והמילה ג'יפ מצאה חן בעיני, אז מצאתי את עצמי חוזרת עליה כמה וכמה פעמים.
ב. כי ירושלים כבדה בעיני: להגיע, העיר, האווירה, ההיסטוריה, ל-ה-ג-י-ע.
ג. כי אם היה לי ג'יפ אז לא היתה לי בעיה לשבת שעה וחצי בפקקים ולקבל את חווית השירות הבעייתית שנתקלתי בה אתמול.

י' ואני יצאנו לדרך על טוסטוסו לכיוון חלק מחברי הקבוצה המקסימים שלקחו אותנו טרמפ לירושלים (טיפ מס' 1: לעולם לא לחשוב שמיני על טוסטוס הולך ביחד. זה לא.)
כמובן שאיחרנו (טיפ מס' 2: לעולם לא לשכוח שי' הוא מאחר כרוני ויש פקקים – שילוב מנצח).
הגענו ויצאנו לדרך... היה כיף מאד במיוחד שכולנו היינו רעבים והעברנו את הדרך בלשוחח על מנות דגל אלמותיות (אלוהים, מה הייתי נותנת לסטייק אנטריקוט ממאראבו משבוע שעבר).

המסעדה מקסימה מבחינת העיצוב, והעובדה כי השולחן הארוך מוקם ליד השירותים לא הפריעה (אולי לאיש היקר שקיבל מכות במרפקו כל פעם שעברו אנשים, אבל גם קיבל אפשרות להניח את ראשו על אחת מעוברות האורח המענגות שעברו – הזדמנות שהוא פיספס דרך אגב..).. אבל, השולחן מוקם בגלריה, וכמו שכתבו מעלי זה גרם לשירות בעייתי – אבל נחזור אליו בהמשך.

הגיע לחם תוצרת הבית, מעלף, עם כמות קטנטנה של "טירשי wanabe" (שהיה טעים ברמות על) ועם דוגמית מטבל עגבניות טעים (שאני בטוחה שענתי תיארה יותר טוב).
החלטתי שנאכל קולקטיבית (כמו בדואית טובה) ונדגמו:
4 אויססטים בלאדי מרי – 4 מנות של אויסטר על מצע מלח ירוק, עם רוטב אדמדם כלשהוא. שוב, אציין כי אין על החלקלקים הללו שיורדים במורד הגרון, אבל הרוטב לא הורגש, ואני והמהממת שישבה ממולי התגעגענו לשוט של האויסטר מאורקה.
טרטר דג בנוסח אסיאתי סויה וואסבי וג'ינג'ר -  טרי וטעים, אם כי הוואסבי לא הורגש.
סשימי – חתיכות נאות של דג, ביחד עם פירות, צנוניות ומלפפון . מעניין.
פסטה קרועה – פסטה עשויה במקום, עם עגבניות בשלות, שמ"ז\חמאה, והמון המון פרמזן. יאמי
וגולת הכותרת – פולנטה רכה. כמו שכתבו מעלי. ט.ע.י.ם! ט.ע.י.ם!! תופת הפרמזן רק עשה למנה הזו טוב...

חיכינו לעיקריות והם לא איחרו להגיע:
פלטה זוגית של פירות ים – התחלקנו כולנו. לומר שהיא ענקית זו הגזמה. גם גדולה זה מחמאה. פלטה, שניתן לחסל לבד, של פירות ים עסיסים ורוטב עשיר וטעים.
מנה של הרצלים בחמאה, שום, וארטישוק ירושלמי – טעים. נמצץ עד הסוף (בעזרתם החביבה של חבריי, כמו בשיר)
מנה של אנטריקוט לתוך הפרצוף שלך – הזמנו MR הגיע לכיוון MW. למה לא החזרנו? כי כבר לא היה לנו כח לחכות!! כן רבותיי. זאת התשובה. היינו רעבים ולא רצינו לחכות. הבשר היה טעים, נחמד, אבל שום דבר לרשום עליו הביתה.
ושוב, גולת הכותרת – ריזוטו פיטריות עם כמהין. אלוהים. אם היתה לי היכולת להקבר במנה הזו, הייתי נקברת בה. לא לפני שהייתי שרוייה בה יום או יומיים. טעים זו לא המילה הנכונה. פשוט אין מילה נכונה. אלוהי. הו! הנה מילה.
הקינוחים איחרו לבוא, אבל הגיעו בסוף, ושוב היה כיף, אבל לא משהו לרשום עליו הביתה:
הסמבוסק, סתם סתם, הבסבוסה היתה יבשה.. המוס שוקולד היה נחמד, והעוגה היחידה שהגיעה (מתוך 2 שהוזמנו) הגיעה כאשר הכדור הקוקוס, שלא רצינו ליד העוגה מונח על גבי העוגה. היא היתה נחמדה ותו לא.

לקפה של י' אנחנו עדיין מחכים, ולקח גם המון זמן לקבל חשבון.

אז מה היה לנו פה?
אוכל טעים, פשוט, ו-2 מנות אלוהיות של ריזוטו ופולנטה, שאולי עוררה את הצד הרומני שבי (הצד הרומני במשפחתי הוא הפסימי, אתם יודעים, זה שרואה את הכוס הריקה) אז אני אציין שהשרות העיב בעיני על הערב: בעיני, מלצרית טובה היא מלצרית שלא מגלגלת עיניים כאשר שואלים שאלות (check), שלא מביאה קנקן מים אחד לחצי שולחן (6 איש) ואז שוכחת להביא מילוי לפחות חצי שעה (check), שלא מתבלבלת בהזמנות של השתיה ואז פותרת את עצמה ב"טוב, אז את לא רוצה אספרסו? אוקיי" (check) ובעיקר לא נעלמת 15 דקות לסיגריה בחוץ כאשר אנחנו מחכים לחשבון (double check) וכו וכו'.... שכונה שכונה אבל יש גבול...

אז למה ג'יפ? כי אם המסעדה היתה ממוקמת בתל אביב, והיתה ב"שלוף" וקרוב, אז אולי היה לי יותר קל לעכל את השרות והשכונה...

אחזור, אבל רק כדי לשבת על הבר (שמעתי שהשף חמוד והוא יכול לקמבן לי ג'יפ...)