יום רביעי, 17 באפריל 2019

בין שגרה לשגעון

בין שגרה לשגעון
אין לי באמת מה לומר
מתהלכת על חבל דק
מנסה למצוא את דרכי בחזרה אלי. 

תופרת את עצמי מחדש
אני אומרת למי ששואל. 
אבל אני שואלת
כמה זמן. 

זמן, המצרך היקר הזה, 
שעד לאחרונה לא עניין
הצטרף למחול השדים 
שלפעמים מתשעשע על חשבוני 
בראשי

מנסה להאחז באמונה. 
פשוט להאמין. 
ולהזכר. 
מי אני
ומה הוא לא, ולא אחרים, הצליחו לקחת ממני. 


יום חמישי, 19 ביולי 2018

סורי נוט סורי

מסתבר שאתה בלב שלי. 
בפשטות. ברכות. 
לא ציפיתי לזה. 
הופתעתי. 
והנה. 
פוף.
אתה פה. 

אני מסתכלת עליך. 
מבחוץ.
רואה את הרעש.
רואה את הסדקים. 
שהשאירו אחרות. 
שהשאיר יצור קטן ואהוב.
יודעת איך לטפל בהם. 
ורואה אותך נאבק. 
לא רוצה. 
נוכח לא נוכח. 
מסתכל עלי ומציב לי מבחנים קטנים. 
מתוקים. 
שאני עוברת בלי למצמץ. 
ואתה מסתכל עליהם בגאווה. בהפתעה. ולא יודע מה לעשות עם העיגול שמונח לפניך
בחיים המשלושים שלך. 

אז
סורי נוט סורי.
שבאתי. 
שראיתי. 
שנשארתי.
שהתאמנתי על התקשורת.
שאהבתי את האינטימיות שלנו. 
שלנו. 
המיוחדת. 
הלא מזוייפת. 
בעולם המזוייף הזה 
של חברים עם הטבות. 
שאיתגרתי אותך
לחשוב מחדש על הכללים. 
ולהאבק בעצמך. 
ולבחור. 


יום ראשון, 3 בספטמבר 2017

איש מערות 2

זה נגמר. 
במילים. 
בהחלטה. 
בכאב כל כך משתק שאולי הוא רק חד צדדי, זה לעולם לא אדע.  
לא אדע כי אתה לא מוכן להודות. לא בשל. 

נצרבה בגרון ההחלטה. 
נצרבו בגרון הדמעות. 
ואתה שהיית לי כבית ארוז עכשיו. 
רק זכרון מריר מתוק. 

אני אוהבת אותך באהבה לא פשוטה. 
כזו שמייחלת לעוד אבל יודעת כי זה לא הזמן. 
אנחנו צריכים להבריא אמרת. 
התכוונת או שההבנה חלפה לידך?

להתראות אהוב שלי.
ממלא ליבי.
אביר המילים שלי. 
להתראות

יום חמישי, 13 באפריל 2017

שקט.

כל הקולות האלה
שאני שומעת בראש
אלא שאומרים לי
כמה אגואיסטית אני
כמה לא ראיתי אותו
כמה לא סיפקתי לו מה שהוא היה צריך
כל הקולות האלה.
האם שלי? או שלך?

כל הקולות האלה
שכואבים עכשיו
כי ברור שיותר טוב לו
וקל לו יותר
בלי המשקל שלי על הגב
כל הקולות שנפגעים מזה שטוב לו
שהוא חזר לעצמו
שתיהיה לו חברה בקרוב
כל הקולות האלה
הם קולות של הלב?
או של האגו?


ועל מה אני בוכה יותר?
על הקולות של התוכחה?
או על הקולות של האגו?
וזה בעצם לופ כי הקולות של האגו מוכיחים את הקולות של התוכחה.

שקט.


יום שלישי, 11 באפריל 2017

אישמערות

אתה מתרחק ממני
בצעדי ענק
ולא מתקשר.
משתבלל.

אז בכיתי.
והתאבלתי.
והחלטתי שדי.
מספיק.
הלב שלי לא יכול יותר.

ואז צלצלת.
ודיברנו כמו תמיד.
ואמרתי לך שנעלמת.
נעלמת לי.
ולא רצית לפתוח את זה.
ונתת איזה תירוץ קלוש ש
״לא יצא לנו לדבר״

ועכשיו. יום אחרי.
שוב השתבללת.
שוב שברת את הלב.
שגם ככה numb
ואני רק רוצה לתקשר.
לשמוע ממך.
לתקשר איתך.
להבין את מה שאני מבינה.


שני פחדנים.
כל אחד רוצה שהשני ילך
ויעשה את הצעד.

שני מפגרים.

בתור אחד שלא רצה להגיע לפה, לעמוד הזה,
אתה מתנהג ממש כמו כל אלה שזכו בכבוד.
כבוד אלק.


זה נגמר.
ואני ככ מפחדת שהשדים יתחילו את הדיבור שלהם.
ואני ככ מפחדת לשמוע את הקולות שאומרים שאני כך או אחרת.
ומה עושים עם הגעגוע?
This relationship thing is hard
אמרתי.
ואתה, המדייק במילים ובכוחן יאמר לי לאמור מעתה:
This relationship thing is easy

להתראות אהוב. תודה על השיעורים והסובלנות.
באמת מקווה שתמצא את הרוגע והאושר. 

יום שלישי, 28 במרץ 2017

אומנם התקדמתי

אומנם התקדמתי
אבל מה זה משנה 
אם הלב מדמם 
ולא מבין?

אומנם התקדמתי
אבל איך אפשר להכיל
את הכאב הזה
שהוא כל כך מוחשי
ומבלבל

אומנם התקדמתי
אבל איך אדע להבדיל בין המציאות
לחרדה?

שוב הלכתי לאיבוד ברחשי הלב
ואין לי מפה
יש רק התקדמות
אבל תחושת האבדון 
עולה
על תחושה הגאווה

יום שבת, 25 בפברואר 2017

בימים קשים

בימים קשים
אני שומעת את הדם מדמם
את החתך גדל
ואת השחור משתלט. 

בימים קשים 
אני מצטערת על הניסיון
לא רואה את הגדילה
רואה רק את הכשלון
את כל המעשים
הרעים
בימים קשים. 

בימים קשים
אני רוצה לחזור להיות קטנה
ומבינה שאף פעם לא הייתי כזו


בימים קשים
מבינה שכואב
ושורף 
ומכביד
והיכולת שלי להרגיש את השינון של הקצוות 
קצוות ליבי המדמם והפתוח לרווחה 
זו אינה ברכה. 

בימים קשים
כל כך כואב.