שבוע שעבר בזמן הזה

שבוע שעבר בזמן הזה התחלנו.
שבוע שכבר בזמן הזה הגדרת את הבעיה שלנו.
שבוע שעבר בזמן הזה הסכמתי.
שבוע שעבר בזמן הזה עמדת מבולבל ולא מבין.
שבוע שעבר בזמן הזה נישקתי אותך.
שבוע שעבר בזמן הזה נישקת אותי בחזרה. 
שבוע שעבר בזמן הזה חיבקת אותי.
שבוע שעבר בזמן הזה דיברת איתי.
שבוע שעבר בזמן הזה עינגת אותי.
שבוע שעבר בזמן הזה הייתי בין הידיים שלך.
שבוע שעבר בזמן הזה הייתי בין השפתיים שלך.
שבוע שעבר בזמן הזה הייתי בין הרגליים שלך.

הכל היה כל כך בהיר.
הכל היה כל כך נהיר.
אין ואווט.

ועכשיו.
עכשיו נשארתי לתהות האם גם אתה חושב על מה שהיה שבוע שעבר בזמן הזה.

האופטימית שבי אומרת שרוב הסיכויים - שלא.
הריאליסטית שבי אומרת - שלא.
והרומנטית?
הרומנטית משתוקקת לסרט אחר. 

בעיות השינה שלי

אני לא יכולה לישון עם מישהו אחר.
זאת אומרת אני ישנה. רק גרוע
לוקח לי זמן להתרגל.
לנשימות.
לרעשים.
לריח.
למחשבות.
ואתמול. אתמול ישנתי שוב עם הבחור שכבר 11 חודשים לא ביקרתי במיטתו.
או הוא במיטתי.
רק במחשבותי הוא ביקר.
ביקר וביגר.
והאמת?
הנשימות היו אותן נשימות.
הרעש היה אותו רעש.
הריח? הריח אכן היה אותו ריח אליו התגעגעתי כל כך.
והמחשבות? המחשבות היו אחרות הפעם.
פחות פנטזיה ויותר הבנה.
ישנתי גרוע אבל בשלווה.


אני מקווה שהשלווה הזאת תעטוף אותי.
תעטוף אותי וגם תשחרר אותי מהמחשבות שיכולות לצוץ.
המחשבות שגורמות לי לישון גרוע.

מבולבלים – גם אנחנו

שורה תחתונה: ערב מרגש עם הבנות כמו בSex in the city..... אוכל? לצערי, לא ממש כמו Sex in the city...

שמתי על עצמי את השמלה השחורה החדשה, נעלי עקב אדומות ומסוקסות (אוקיי, אוקיי.. בחורה יכולה לחלום...) ויצאנו לעבר המסעדה...

כאשר הגענו, פוסעות בסמטאות האפלות של שוק הפשפשים, המקום הזכיר לי את סמטאות פריז.. כבר נקודת זכות.
כאשר הבנתי כי העובדה נובעת מכמויות התיירים הצרפתיים וכל הצרפתית ששמעתי מסביב... נפלו פני.. מה לעשות... מעדיפה בדואים

נפגשנו 4 נשים מתוקתקות ובעיקר מתוקות, כדי ש-2 מאיתנו, שעדיין לא ביקרו בשרקוטרי יוכלו לדגום את האוכל, ואף להעיז ולומר, את הנקניקיות של ווינס. רק אחת זכתה לעשות זאת ;) (גידי! רסן תגובתך )

המקומית, שרק על הארנק ההורס שלה () ניתן לצלם פרק ב"העיר", הזמינה כוס קוואה כאשר חיכתה לנו, אך רובנו לא התלהבנו מהטעם והוחלט לא להזמין בקבוק.

הוזמנו:
  2 צלוחיות של סלט תמנון חם עם קק"ז – מה אומר ומה אגיד. אויש. להשתכשך Anatc? זו ההגדרה הנכונה? רק אם היה ניתן, הייתי מבלה עם הסלט הזה שעות רבות.
אבל אי אפשר. אי אפשר, כי עדיין לא מצאתי את העבודה שתרשה לי למלא אמבטיה שלמה מהסלט הזה....
על כל צלוחית, שעליה תלולית סלט פלילי (קק"ז, תמנון, פלפלים, אספרגוס (אם אני לא טועה), בייקון, בצל ירוק) שילמנו 70 שח -  והתלולית לא היתה גדולה – שכמו שרשמו חברותי לארוחה, היה פייצ'ר מרכזי לכל אורך הארוחה... (כמובן, שגם על הגודל היה לנו מה להגיד)
הפפרדלה הוגשה slightly under cooked, אבל היא היתה סך הכל טעימה. חברותיי לשולחן נזכרו בערגה על הפעם הקודמת שאכלו מנה זאת, ועלי לציין כי ליבי התמלא קנאה מהתיאורים שרצו שם...
סלט ירוק – טוב, זה סלט ירוק. האוכל של האוכל
השייטל עם מח העצם – אויש. השמעתי קולות. אני מודה. וגם התנצלתי בפני חברותיי.. הטעם היה פלילי. המח פשוט עשה את העבודה, ושידרג בעיני את המנה. הפוטאטוס היו משעממים.
זוג נקניקיות שלצערי איני זוכרת את שמם, רק אומר שזה חזיר+טלה (?)+ תבלינים. הם הגיעו, כמו שאני לא אוהבת גם בתחומים אחרים בחיי, רכים.
הנקנקיה שטעמתי הזכירה לי בטעמה סבון... (זכרונות ילדות, אבל לא ניכנס לזה)... והוחזרה אחר כבוד למטבח (ניסיתי לברר עם המלצר הנחמד שלנו מה יש בה על מנת שאוכל לחקור למה לא היה לי טעים, ולהמנע מכך בעתיד אבל הוא לא ידע לומר לי מה שמים בה).
במקומם הגיעו נקניקיות בקר + חזיר (?) + פטריות – יאמי, יאמי, יאמי. היה לי מאוד טעים. המנה הגיעה עם תפוחי האדמה משעממים, שום בתנור (פלילי ביותר) וצלוחית חרדל טעים. שוב – יאמי!
מנת הרייב איי היתה חביבה, אבל, ואני אומרת את זה מהלב ולא בגלל שאבא שלי קורא את זה, אבי עושה שפצלי הרבה הרבה ה ר ב ה יותר טוב!

ולקינוחים:
עוגת שוקולד פלילית ביותר. טעימה ומתוקה בטירוף
עוגת ספוג ברוטב פירות שונים (היה גם אננס – הידד!) שהוגשה בצורה לא אסטטית אבל נתנה תחרות לפליליות של עוגת השוקולד.


עכשיו רבותיי, בנוגע לשף.. יאמי. וזהו. Enough said.

האם אתם מבולבלים? אחלה! גם אני!
אני אחזור לשם בחדווה על מנת לעשות את הטקס העתיק בעולם: The nash אבל לא בכדי לאכול ארוחה מלאה. יצאתי טיפה רעבה ובניגוד לחברתי, אני לא חושבת שהמנות גדולות (בהמשך לשיחתנו, שהשתיקה יפה לה, באוטו )

יפן Here I come

שורה תחתונה: אחזור בחדווה, לאחר שישכרו עוד מלצרים, ורעבה...
פנינת חמד נפתחה בהוד השרון, פנינה מתוקה ואיכותית ובעיקר נעימה בשם יאמאטויה.
אחרי יום מבאס ברמות על, שהמשפט I knew it, I'm surrounded by idiots! (ווריאציה על המשפט האלמותי מ-Space balls) לא עוזב לי את הראש, הורי החליטו לצ'פר אותי בארוחה טובה.
"לאן נלך?" אמא שלי שאלה.
האופציות בפריפריה לא עודדו את מצב רוחי העגום, וכשאני תקועה עמוק בספה הנוחה בבית הורי, מתנחמת בזרועות הגבר היחידי בחיי כרגע, כלבי האהוב ריץ רץ, וצופה בפעם המיליון באיך להיות דוגמנית אמריקאית מצליחה, אמרתי בחשש: "שמעתי על יפנית חדשה בהוד השרון"... כשאבי יצא מחדר העבודה עם חיוך ושאל "אז למתי את מזמינה מקום?" ידעתי שהערב הולך ומשתפר.... תודות לפורום היה לי את מס הטלפון והזמנתי מקום ל-19:15 וכאשר הגענו, נשכח מליבי היום המגעיל שעבר עלי... המקום מעוצב בפשטות, אבל משרה אווירה נעימה...

מאור, המלצר החביב שלנו, התקבל ישר לחיק משפחתנו. למה אתם שואלים? הדבר הראשון שהוא עשה זה להתנצל, כמו פולני טוב
התנצל על זה שהמסעדה בהרצה, התנצל על זה שחלק מהמנות ייצאו באיחור ובעיקר התנצל על העובדה כי גם אחרי 5 דקות של לנסות לסדר את נדנוד השולחן הוא לא הצליח ובחרנו שולחן אחר... אבל משום מה החיוך לא עזב אותנו.. עברנו בחדווה וקיבלנו תפריטים...

עכשיו קצת רקע: שני ההורים שלי בשלנים. את אהבתי לאוכל אני חושבת שקיבלתי בעיקר מאבא, שאוהב לבשל בלב ובנפש, ויכול להפוך שאריות לארוחת מל(א)כים, אבל את הטעם האקלקטי שלי קיבלתי מאמא (הערת המחברת לאמא שלה שקוראת את זה עכשיו: את רואה פולניה אהובתי, את קיבלת את המחמאה היותר שווה).
הסוש הוא שאף פעם לא אכלתי איתם סושי במסעדה יפנית.. אומנם ליום הולדת של אמא שלחנו אותם לאכול את ארוחת הטעימות של יאקימונו והם אהבו מאד, אבל ראו עליהם שהיו מעדיפים לאכול איזה סטייק טוב במקום, מה שמסביר את העובדה שהגעתי לקריאת התפריט בחשש..

נחזור לארוחה: בזמן ההתלבטויות, בעודי מנסה להסביר מה זה מה, ובעיקר נהינת להעביר שיעור מתקדם של איך מחזיקים צ'ופסטיקס (אם מישהו מעוניין שישלח לי מסר: 100% הצלחה, כולל אחיינים קטנים (גיל 5) -  ונריע לשניהם כי אחרי כמה ניסיונות הם השתלטו על העייניין, ואף הצליחו להרים פטריות קטנטנות!!! הייתי כל כך מאושרת) הגיע OTH סלט אצות, שאוכל לתאר אותו כמטריף חושים וכלל סהרונים של מלפפונים, אצות, מיקרו עלעלים, וכל נגיסה בו שידרה טריות. כשאמא שלי גירגרה בהנאה, ואבא ניסה לאסוף את הרוטב עם כל כלי אפשרי חייכתי בהנאה...
אלי, בעל הבית, גהר מעל שולחננו והסביר קצת על הסיבות לפתיחת המסעדה דווקא בהוד השרון, על עברו וביקש לדעת האם אנחנו פתוחים לחוויה... הסתכלתי על הורי ואמרנו לאלי שאנחנו בוטחים בו (כן, גם הפולניה הגדולה, שהסתכלה עלי ועל אבי בחשש) ושיוציא לנו מנות כראוות עיניו... אחרי כמה שאלות גישוש (אוכלים טופו? כן. אוכלים סושי? כן. אוכלים פירות ים? Hell yes!)
הגיע מרק אגאדשי טופו (במיידי הזמנתי עוד אחד). אבי, שהיכולת שלו לאכול מרק בכל מזג האוויר, קיבל את זכות הראשונים. לפי דעתי הוא היה מופתע מכמה שהוא אוהב את המרק וציין כי הוא מצויין. אני ואמא חלקנו את המרק השני, ובזה אני מצהירה: אני לא אוהבת טופו -  חוץ מטופו שמוגש במרק אגאדשי טופו של יאמאטויה. אלוהים, איזה קראנצ'יות, איזה כיף, הפטריות הקטנטנות, גירוד הצנון היפני שעושה את כל ההבדל. אלי ניגש וציין כי המתכון של המנה הועבר לשפית על ידי אביה, שף מפורסם... תענוג.
חיכינו ואז הגיעו לשולחננו סשימי סביצ'ה מסלומון ודניס – על סלט ירוק קטן (על תשאלו אותי אילו עלים היו שם, אני נמנעת לאכול את האוכל של האוכל) נחו נתחי סלמון ודניס טריים שבטריים, עם רוטב לבנבן וצנוברים קלויים. איזה שילוב מעניין. אהבתי. ההורים התאמנו על תפיסת צנוברים עם הצ'ופסטייקס ולא היתה בת מאושרת ממני.
הגיעה גם צלחת של רול דניס אינסייד אוט, מצופה בטוביקו וסומסום וואסבי – הרול היה טעים, טרי ובעזרת הספייסי מיונז שודרג בעיני.
לאחר בירור נוסף איך נרצה את השרימפסים שלנו (מקולף אם שאלתם)... הגיע, להפתענו המרובה האמת, שרימפס, טרי, אחד, בודד. על שיפוד. איך הוא היה? טרי כבר אמרנו? טיפה לימון והופ לבלוע...
לפתע, אלי מגיע עם צלחת יפיפיה ועליה סנביץ סלומון סקין – האמת? אף פעם לא התלהבתי מסנביצים בסושי. בעיני זה לא סושי, לא משנה מה יאמרו לי, בעיני זו ווריאציה מערבית על סושי, ובישראל זה אומר בדרך כלל: בואו נדחוף לכם כמויות אורז בלתי אפשריות וטיפה דגים ותשלמו על זה המון כסף. תודה אבל לא תודה. להחנק על אורז אני יכולה בבית הורי (אמא'לה, לא להעלב... לא התכוונתי אליך. האורז שלך נפלא. מדהים. יוצא אחד-אחד)
ופה... איזה כיף, כמויות מדוייקות בין דגים ואורז, כל הטעמים מתפוצצים בפה, הכל טרי, לא טבול בשמן כמו במסעדות אחרות, הידד!! החזירו לי את האמון בסנביצי סושי... וההורים היו מבסוטים אז בכלל...
ביקשתי מאלי שיפתיע אותי ויוציא לי את המנה הכי מופרעת שהוא יכול (!)... חיכיתי בסבלנות עד שתצא המנה ובנתיים אבא לקח מרק מיסו שהיה טעים (הוא רק ציין כי גם הוא עושה מרק מיסו טעים בבית, שלא נופל מהמרק הזה והוא צודק!) ואלי התרוצץ לכל עבר, הוציא מנות, לקח הזמנות הושיב שולחנות.. עברו מס דקות טובות עד שאלי הגיש לנו צלחת עם: סשימי דניס – 3 חתיכות דניס עם ג'ינג'ר מגורד מעל וחתיכות קטנטנות של בצל ירוק – טרי וטעים, ומנת איקורה – אורז עטוף באצה, מעליו ביצי סלמון וחלמון ביצת שלו חי. מעניין. נזכרתי בדיווח שרץ בפורום על המנה הזו, של "אדמה טובה" ובעיקר שכנעתי את הלשון שלי לנסות לגרום לחלמון לא לרדת במורד הגרון בלי להחנק . היה מגניב. אבל זה הכי מופרע? עשיתי חושבים עם עצמי ואמרתי שכל הכבוד שהוא נותן לי את החומרים הכי טריים, ולא מנפיץ לי משהו שלא יהיה לי טעים ולא יהיה טרי... (אני מקווה שבפעם הבאה יהיו חומרי גלם אחרים שיכולים להביא מנה יותר מופרעת)
אבא הזמין אספרסו כפול והגרגרניות הזמינו לשולחן:
שוקו אגדנגו – כדור של אורז סטייקי ממולא בשוקולד לבן. לעיס (מהמושג chewy) וטעים.
ומלבי – אז זהו. שאיך אבא שלי אמר לאלי? "זה ממש עלבון לקרוא לזה מלבי" "זה שמימי..." הגיע קרם אוורירי, עם רוטב פירות יער עשיר שפשוט לוקק מהצלוחית... כמו שנאמר: לא צריכה מדיח הצלחת. תענוג.
החשבון הסתכם ב-230 שח אחרי הנחה ועם 62 ש"ח זיכוי. למה זיכוי? כי התבלבלו וכנראה אלי הזמין עבורנו מנות, אבל שלא הגיעו לנו עקב העומס... אז איזה כיף! יש להורים סיבה לחזור שבוע הבא ולדגום את המרק. אושר...
כשיצאנו, דיברנו על זה שגם בפעם הבאה ניתן לאלי לבחור לנו את המנות אבל לארוחה הזו אני חושבת שגם קצת נפלנו עם ההחלטה הזו – ואני אסביר.
מכיוון ששמועות על פתיחת המסעדה כבר קיבלו כנפיים והמסעדה היתה מלאה רוב הזמן (טפו טפו טפו רק שימשיך כך) אבל כמעט בלי מלצרים, מה גרם לזה שהמסעדה היתה מ א ו ד under stuff ולכן אלי היה עסוק ביותר בהגשת מנות והזמנות (מה שריגש אותי מאד), אבל ייצר בלבול בהזמנות שלנו, ובעיקר עיכוב כללי..
בשיחה עם אימי, ציינו שתיינו שהופתענו מהעובדה שבישבילנו בילוי משפחתי זה יציאה למסעדה; שם אנחנו מתיישבים, מפטפטים ובולסים וגג, גג אחרי שעה וחצי, מקסימום שעתיים יוצאים, אחרי ארוחה, קינוח, אספרסו כפול וסיגריה לאבא, ופה הכל זרם כל כך לאט אבל עדיין היה לנו סבלנות... וחיוך על השפתיים... אכן, משהו קסום קורה שם...

ארוחת פרידה מהרגל חלק ז' (או כל הז'...)

זהו. הגיע הרגע.
ההחלטה על ארוחת הפרידה האחרונה מהרגל, נשארה בידים של י'... פולניה, פולניה, אבל יש גבול לקונטרול-פריקיות שלי...

הוא שמע על מעיין הבירה, והחליט שככה הוא רוצה לבלות את הלילה האחרון לפני הניתוח... בפסטיבל הרחוב של מעיין הבירה בחיפה, שמתקיים כל יום שלישי – הופעות רחוב, אלכוהול, ואוכל. המון אוכל

הגענו, למרות "עזרת" הג'י.פי.אס לרחוב הסגור (פעם הבאה ניתן ואף רצוי להקשיב לנקבה שיושבת מאחורה והיתה במקום פעם אחת), כשמוזיקה חיה מקדמת את פנינו, וחיוכים רבים נשפכים מהעוברים והשבים ומצוות המלצרים. מאוד הזכיר לי את מסיבות הרחוב במיאמי ובניו יורק... הרגשתי את הכיף באוויר...

התיישבנו בשולחן המוזמן והתחלנו להזמין:
צלחת מעורבת – כבד קצוץ (טעים טעים), חצילים על האש, ואיקרא איכותית עם שבבי בצל (טעים טעים טעים)
חמוצים – עגבניות, מלפפון, כרוב, חתיכות צנונית פרוסה – הכל בטעם ביתי. מצויין.
מנה כבד קצוץ – זו היתה הצלחת של י'. בלי כיבודים (מה נראה לכם? שזה הצליח לו? חחח)
מרינט – שזו מנת אנטיאס כבוש. בתור נציגת הצד הפולני הדומיננטי בשולחן אומר רק "אוי, גוואלד, זה טוב!"
קרפלך – הגיעו בין 8 ל-10 כיסונים ממולאים בשר, מאודים ועטורים בצל מטוגן. בשלב הזה חשבתי שסבתא שלי, עליה השלום, חזרה לבקר ולהכין את הקרפלך שהיתה מכינה כל יום כיפור. פאק זה היה טעים!

למנות עיקריות הוזמנו:
פסטרמה לבן – פרוסות פסטרמה עבות מבשר נמוך, אך שלא הרגיש רגשי נחיתות. טעים ביותר.
פסטרמה בקר – פרוסות של בשר בקר, שלי אישית הרגיש כמו בקר מבושל, שאמא שלי עושה כל חג וקוראת לזה לשון (שזה בעצם פילה מדומה אבל היא חושבת שאנחנו לא יודעים ). לא אהבתי.
שוק אווז – הוגש עם העצם כאשר חתיכות הבשר חתוכות לנגיסים. טעים מאד. טעם מעושן עשיר.. מזכיר בייקון.
שתי מנות קוסטיצה – מדובר במנת הארוחה. צלע חזירזירון מעושנת ומלאה טעם. ראבק, יש לי ריר רק מלחשוב על זה...  עצם, בשר, פס שומן. טעם עמוק, מעושן, מעט רטוב... טוב, די, יש כבר ריר על המקלדת.
ליווינו את המנות בשליש גולדסטאר, עוד סוג של בירה (סוברנקוס ?) ובקבוק יין לבן – תשמעו, כל השומן הזה חייב להיות מלווה באלכוהול... כדי שידבק כמו שצריך לעורקים, לא?!

מכיוון שלא הושאר כל זכר לאוכל והצלחות חזרו מבריקות למטבח, נחנו, רקדנו לצלילים הזויים של להקת הבית, ובעיקר אגרנו כוחות לסיבוב שני שכלל:
פעמיים קרפלך
רגל קרושה - אמא שלי עושה יותר טוב
גפילטפיש - לא טעמתי. הוא נראה מהסוג המתוק, ונראה לי שאמא שלי עושה יותר טוב אז החלטתי לוותר.
סלט קטן - כי אחת מאיתנו היא כוסית. הסלט היה מאד טעים וטרי, מקושט בגבעול בצל ירוק.
קוסטיצה – שוב אין מילים.
ומנת פטריצ'אן – מדובר בנקניקיה רומנית, שמנה, עסיסית, מפוצצת שום, ובעיקר טעימה לאללה!
(את רוב המנות שנשארו י' ארז ולקח הביתה – גם במצב חימום, זה עדיף על האוכל של איכילוב)

ויתרנו על קינוח, כי זה נראה מיותר – אין להם מה להציע חוץ מקרם בוואריה....
הבנים, שחזרו לתל אביב, ולאחר שהורידו אותנו הבנות כל אחת בביתה, אכלו את הקינוח בברסרי, שאני בטוחה שי' שיעלה את הביקורת עוד מעט ויספר לכם איך היה.

לסיכום: היה כיף, לרקוד, לצחוק ובעיקר לאכול אוכל איכותי, ביתי, שמן, משמין, וכיפי.... יויו ומנטיסה אשמח לעשות ערב יוצאי רומניה שם שוב בקרוב.

THE END



מכיוון שזה הפוסט האחרון בשרשרת ה"היי-הופ" שלנו, רציתי, בנימה אישית, לומר תודה, לענתסי, שירלי6, מסטול, שושקבב, ח' וי"ב, שהתענינו, תמכו, עזרו, הקשיבו, היו שם בכל גחמה ושיגעון. לא יכולתי לעבור את זה בלעדיכם.

ולך י' – אוהבת אותך, והורגת אותך עם אי פעם תעשה לי את זה שוב!
יאללה, צריך להתחיל את המסע מחדש. אולי הפעם נקרא לזה "ארוחות רגל מעץ?" או "ארוחות הכרת הרגל החדשה"... טוב.. כבר נחשוב על משהו... אני פה... מחכה.. (בחושך.סתם. הייתי חייבת )

ארוחת פרידה מהרגל חלק ד'

ככה סיכמתי לי את הארוחה אתמול בערב. "אם היה לי ג'יפ, חשבתי לעצמי בראש, אז הכל היה מרגיש אחרת: ירושלים לא היתה כל כך רחוקה, הייתי יכולה לקפוץ לג'יפ שלי ולדהור עליו (או איתו, תלוי את מי שואלים) לירושלים, ככה, מתי שמתחשק לי ולהגיע בקלילות למחניהודה, וזה לא יהיה כזה סרט".
למה הגעתי למסקנה הזו אתם שואלים?
א. כי הערק עלה לי לראש, והמילה ג'יפ מצאה חן בעיני, אז מצאתי את עצמי חוזרת עליה כמה וכמה פעמים.
ב. כי ירושלים כבדה בעיני: להגיע, העיר, האווירה, ההיסטוריה, ל-ה-ג-י-ע.
ג. כי אם היה לי ג'יפ אז לא היתה לי בעיה לשבת שעה וחצי בפקקים ולקבל את חווית השירות הבעייתית שנתקלתי בה אתמול.

י' ואני יצאנו לדרך על טוסטוסו לכיוון חלק מחברי הקבוצה המקסימים שלקחו אותנו טרמפ לירושלים (טיפ מס' 1: לעולם לא לחשוב שמיני על טוסטוס הולך ביחד. זה לא.)
כמובן שאיחרנו (טיפ מס' 2: לעולם לא לשכוח שי' הוא מאחר כרוני ויש פקקים – שילוב מנצח).
הגענו ויצאנו לדרך... היה כיף מאד במיוחד שכולנו היינו רעבים והעברנו את הדרך בלשוחח על מנות דגל אלמותיות (אלוהים, מה הייתי נותנת לסטייק אנטריקוט ממאראבו משבוע שעבר).

המסעדה מקסימה מבחינת העיצוב, והעובדה כי השולחן הארוך מוקם ליד השירותים לא הפריעה (אולי לאיש היקר שקיבל מכות במרפקו כל פעם שעברו אנשים, אבל גם קיבל אפשרות להניח את ראשו על אחת מעוברות האורח המענגות שעברו – הזדמנות שהוא פיספס דרך אגב..).. אבל, השולחן מוקם בגלריה, וכמו שכתבו מעלי זה גרם לשירות בעייתי – אבל נחזור אליו בהמשך.

הגיע לחם תוצרת הבית, מעלף, עם כמות קטנטנה של "טירשי wanabe" (שהיה טעים ברמות על) ועם דוגמית מטבל עגבניות טעים (שאני בטוחה שענתי תיארה יותר טוב).
החלטתי שנאכל קולקטיבית (כמו בדואית טובה) ונדגמו:
4 אויססטים בלאדי מרי – 4 מנות של אויסטר על מצע מלח ירוק, עם רוטב אדמדם כלשהוא. שוב, אציין כי אין על החלקלקים הללו שיורדים במורד הגרון, אבל הרוטב לא הורגש, ואני והמהממת שישבה ממולי התגעגענו לשוט של האויסטר מאורקה.
טרטר דג בנוסח אסיאתי סויה וואסבי וג'ינג'ר -  טרי וטעים, אם כי הוואסבי לא הורגש.
סשימי – חתיכות נאות של דג, ביחד עם פירות, צנוניות ומלפפון . מעניין.
פסטה קרועה – פסטה עשויה במקום, עם עגבניות בשלות, שמ"ז\חמאה, והמון המון פרמזן. יאמי
וגולת הכותרת – פולנטה רכה. כמו שכתבו מעלי. ט.ע.י.ם! ט.ע.י.ם!! תופת הפרמזן רק עשה למנה הזו טוב...

חיכינו לעיקריות והם לא איחרו להגיע:
פלטה זוגית של פירות ים – התחלקנו כולנו. לומר שהיא ענקית זו הגזמה. גם גדולה זה מחמאה. פלטה, שניתן לחסל לבד, של פירות ים עסיסים ורוטב עשיר וטעים.
מנה של הרצלים בחמאה, שום, וארטישוק ירושלמי – טעים. נמצץ עד הסוף (בעזרתם החביבה של חבריי, כמו בשיר)
מנה של אנטריקוט לתוך הפרצוף שלך – הזמנו MR הגיע לכיוון MW. למה לא החזרנו? כי כבר לא היה לנו כח לחכות!! כן רבותיי. זאת התשובה. היינו רעבים ולא רצינו לחכות. הבשר היה טעים, נחמד, אבל שום דבר לרשום עליו הביתה.
ושוב, גולת הכותרת – ריזוטו פיטריות עם כמהין. אלוהים. אם היתה לי היכולת להקבר במנה הזו, הייתי נקברת בה. לא לפני שהייתי שרוייה בה יום או יומיים. טעים זו לא המילה הנכונה. פשוט אין מילה נכונה. אלוהי. הו! הנה מילה.
הקינוחים איחרו לבוא, אבל הגיעו בסוף, ושוב היה כיף, אבל לא משהו לרשום עליו הביתה:
הסמבוסק, סתם סתם, הבסבוסה היתה יבשה.. המוס שוקולד היה נחמד, והעוגה היחידה שהגיעה (מתוך 2 שהוזמנו) הגיעה כאשר הכדור הקוקוס, שלא רצינו ליד העוגה מונח על גבי העוגה. היא היתה נחמדה ותו לא.

לקפה של י' אנחנו עדיין מחכים, ולקח גם המון זמן לקבל חשבון.

אז מה היה לנו פה?
אוכל טעים, פשוט, ו-2 מנות אלוהיות של ריזוטו ופולנטה, שאולי עוררה את הצד הרומני שבי (הצד הרומני במשפחתי הוא הפסימי, אתם יודעים, זה שרואה את הכוס הריקה) אז אני אציין שהשרות העיב בעיני על הערב: בעיני, מלצרית טובה היא מלצרית שלא מגלגלת עיניים כאשר שואלים שאלות (check), שלא מביאה קנקן מים אחד לחצי שולחן (6 איש) ואז שוכחת להביא מילוי לפחות חצי שעה (check), שלא מתבלבלת בהזמנות של השתיה ואז פותרת את עצמה ב"טוב, אז את לא רוצה אספרסו? אוקיי" (check) ובעיקר לא נעלמת 15 דקות לסיגריה בחוץ כאשר אנחנו מחכים לחשבון (double check) וכו וכו'.... שכונה שכונה אבל יש גבול...

אז למה ג'יפ? כי אם המסעדה היתה ממוקמת בתל אביב, והיתה ב"שלוף" וקרוב, אז אולי היה לי יותר קל לעכל את השרות והשכונה...

אחזור, אבל רק כדי לשבת על הבר (שמעתי שהשף חמוד והוא יכול לקמבן לי ג'יפ...)

ארוחת פרידה מהרגל חלק ג' - או איך שכחתי את הסארי בבית

שורה תחתונה: אכזבה, תת-שורה: לא רציתי אפילו לכתוב כי לא היה לי כיף.. אבל החלטתי שאני לא בלוגרית אוכל P:

י' ואנוכי ממשיכים לדלג בין מסעדות שלא אכלנו בהן (הבדיחה בתוך המשפט..: ). וברחבי העיר שומעים אותי אחריו "היי הופ, היי הופ..."
קבענו ליום שבת. שאני אומרת קבענו זה אומר שהודעתי לו שבשבת הולכים לארוחת הצהריים ברפאל,  כי הדיווח של ינשופית עשה לי חשק, וי' מצידו הודיע כי יצטרפו אלינו עוד 2 קרניברים. בטיפשותי הנחתי כי י' יבין שהוא צריך להזמין מקומות. שוב. בטיפשותי. ב-15:10 בעודי צופה בחברי לארוחה מנסים להעלות ארון לדירה בדרום העיר וי' יושב בצד וצופה במלאכה, שאלתי אותו למתי הוא הזמין מקומות. פרצוף ההלם החזיר אותי חזרה לימים בהם ניהלתי את חייו ועבודתו בחברת היי- טק שעבדנו בה (הי"ד) ובאחת נזכתי במי מדובר.
הוא צ'ופר בכאפה לצוואר, ואני צ'ופרתי בצלצל בהיסטריה למסעדה. היה מקום.
איסוף זריז של הילדים (באמת, אין הגדרה אחרת להגדיר אותם) ודהרנו למסעדה.
הגענו ב-15:25, ואני רואה שמהסעדה די ריקה... ביקשתי לשבת ליד החלון, כשאני רואה שולחן עגול, ריק עם 4 כסאות מחכה לי. למה לי? כי היה לו את הנוף הכי יפה לים.
התשובה שניתנה לי היתה: "הוא מתאים ליותר אנשים, אז לא".
טענותי שיש 4 כסאות ואנחנו 4 אנשים לא זכו להתחייסות (אין צורך לציין כי לכל אורך הארוחה, השולחן הזה היה יתום ולא התיישבו בו אנשים. אבל זה לא הפעם היחידה שלא היה הגיון בהתנהלות מהצד השירותי בארוחה).

התיישבנו. ובואו אני אתאר לכם שניה את הסיטואציה:
את י' ואותי אתם כבר מכירים, אין צורך להרחיב על הקיבה הרביעית שלנו שמסוגלת להכיל ה.מ.ו.ן אוכל, אבל את ת' ואת י' השני לא. 
ת' שהוא סו-שף במקצועו, איש ע.נ.ק שאוהב מאוד מאוד לאכול וי' השני  שרק אוהב לאכול.
לא חבורה של אנשים שאוכלים מעט. או רק סלטים למשל.

אחרי דין ודברים עם המלצרית, ילדה שהופתעה לשמוע על הקונספט שרץ בספרד, שסנגריה לרוב מגישים בקנקנים, ולא בכוסות (ולא מותק, כוסות היין במסעדה, לא נחשבות לכוסות גדולות- הפתעה, הפתעה), הומנה כוס סינגריה (שאחרי שטעמתי אותה פשוט אמרתי לי': איזה כיף! מיץ פטל!! תגובה שזכתה לצחוק מתגלגל) הוזמנו 3 מנות עיקריות  ואחת טיפה באיחור (למה 3? כי ת' החנה את המכונית, הצטרף באיחור והיה במצב רוח לדתי (שזה אומר מתבכיין שאף מנה לא ממש עושה לו את זה, והוא צריך כמה מנות בשביל להרגיש שבע), אז הוא הזמין 5 דקות אחרי).
חיכינו כ-10 דקות למנות הראשונות וללחם (המצויין) שהגיעו (העתקתי פה את הרשימה מינשופית, איתך הסליחה והקרדיט):
גרבדלקס סלמון כבוש בבית עם קויאר אדום, שמנת חמוצה בויניגרט חלמונים ושמיר - סביר
ירקות השוק ממולאים בבשר טלה ואורז בסמטי, לבנה עיזים ושמן זית – המנה של הארוחה. היחידה שהצליחה להתקרב למדד התחתוניות. 2 קישואים ו2 חצילים קטנים. כיף כיף כיף.
פלפלים צבעוניים שרופים באש עם שמן זית וחומץ בלסמי – סתמי.
חציל בלאדי שרוף באש עם טחינה גולמית, יוגורט כבשים, נענע וראשד – סתמי.
4 סיגרים מרוקאים תוצרת הבית ממולאים בחלקים טובים של עגל חלב – טוב. ת' התלהב ואהב עד מאד.
סלט חי של קולורבי, שומר וארטישוק עם שמן זית, לימון וגורגנזולה – סתמי. (הסלט הזה יחזור בהמשך הסיפור).
תרד טורקי מבושל עם כרישה, שמן זית ומיץ לימון – טוב.
"מסבחה" של שעועית לבנה עם טחינה משכם ושמן זית – טוב.
סלט תפו"א, טונה מעושנת ואנשובי עם בצל סגול וביצה קשה – בסדר.
זיתים מובחרים עם שמן זית וענפי מרווה – סתמי.
תירס, פלחים – אהבתי. הזכיר לי את הקיבוץ.  
פרוסות עבות של חלה ושל לחם כהה, עם חמאה.
פוקצ'ה טרייה.

עכשיו ברשותכם, אנא חזרו במוחכם להרכב השולחן. מדובר ב-4 אכלנים בריאים. תנו 5-10 דקות וברור שנבקש עוד ריפייל לסלטים שחיסלנו. אז זהו. שבשביל צוות האירוח ברפאל זה היה קוספט חדש.
לקח להם משהו בין 20 דקות לחצי שעה (!) להביא מגש נוסף  ולציין כי הסיגרים, שהיו בשביל ת' האור של הארוחה, לא כלולים (למה באמת?), ובעודנו יושבים ורואים איך כל שולחן אחר שנכנס מקבל תוך 5 דקות מגש כזה, גם אם מדובר בזוג או 4 אנשים.
ת', איש ענק, התחיל לנשנש מהסלט החי של הקולורבי. וזה לא קורה שת' אוכל ירקות מרצונו החופשי. הוא ציין כי הוא חושב על דרכים להכאיב לי ולי' שהבאנו אותו לשם. מפחיד.

ביקשנו עוד לחם. גם זה הגיע עם תשובה, שזה יקח 10 דקות. אבל למה 10 דקות? יש עמדת פריסת לחם מול עיננו, יש שם לחמים, אנחנו רואים אותם, וגם הפוקצות יצאו כרגע מהתנור. "אבל יש אנשים אחרים במסעדה שמגיע להם". כן, כן רבותיי. תשובה ברפאל. אוקיי. נמתין.

אחרי 20 דקות (אני יהיה נחמדה) הגיע המגש, ביחד עם סלט עגבניות בשמן זית עם בצל וכל מיני צלוחיות של הסלטים שחיסלנו. שוב. המנה היחידה שהתרוממה היתה הירקות הממלואים.
ועכשיו, המתנו עוד חצי שעה – 40 דקות למנות העקריות.  כעבור חצי שעה ששאלנו מה קורה, כי אני ות' התלבטנו אם לחרסינה מהצלחות יהיה טעם דומיננטי חלבי או טעם פלסטיק, ניגשה אלינו אחראית המשמרת, טל אם אני לא טועה, והתנצלה שלמטבח לוקח זמן להוציא את המנות. למה אתם שואלים? או. יפה. לפי טל, העובדה שהעזנו לבקש עוד מהסלטים גרמה למטבח להבין שאנחנו לא מעוניינים שיתחילו להכין את העיקריות ולכן זה מתעכב. מסקנה: בפעם הבאה אל תזמינו עוד סלטים וזה לא יקרה. WOW. כבר לא היו מילים.
אני לא אתחיל ואומר שקודם כל לכולם שם, בפעם האחרונה שבדקתי, היה פה. ואלוהים יודע כי גם לי יש פה. הייתם שואלים, הייתי אומרת לכם להתחיל להכין את העיקריות, כי אנחנו רעבים. מאוד. כמו כן הייתי מציינת שלהמתין למגש סלטים שמוכנים מראש במטבח 20 דקות זה חוצפה. אבל אני בשלב הזה כבר הייתי עסוקה בלהרגיע את יושבי השולחן ולומר שהבנתי. פה זה לא רפאל מטבח שף. אנחנו בהודו בעצם, בסאב-קוץ-מילגה, הכל בשאנטי. OM. רגוע. קיללתי את עצמי ששכחתי את הסארי בבית.

לבסוף הוצאו העיקריות:
שתי מנות של שיפוד נתח קצבים – 2 הקרניבורים הזמינו אותו MR (ת' אפילו ציין שאם הטבח יכול פשוט לחמם את הנתחים ולהגיש אותם R זה בסדר : ) אך 2 המנות הגיעו M. אכזבה..
שתי מנות של סינטה של פרה שמנה (תוספת של 20 ש"ח) – גם פה הוזמנו MR והוגשו M. ומנות קטנות. 200 גרם. התגובה היחידה שנשארה לי זה ראבק. הנתח עצמו היה טעים, אני באמת אציין, אבל לא היה לי כח ונגמר לי החשק לאכול (ותאמינו לי, אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, שלא לדבר על להרגיש את זה).ביקשתי שיארזו את השאריות (כמובן שגם זה לקח זמן, ועד שהגישו חשבון ולקחו אותו, שכחתי שביקשתי לארוז אז זה נשאר אצלהם. באסה). כל המנות הוצאו עם פירה טעים וירקות בתנור. הידד.
עכשיו, יש אנשים שמתאים להם 3 שעות ארוחה. גם לי לפעמים זה מתאים (ראה מקרה מול ים ויועזר), אבל פה זה לא היה במקום ולא התאים, לא התאים ליושבי השולחן (4 קרניבורים רעבים). לא התאים לזמנים שהקצבנו לעצמנו (היו עוד מטלות אחרי הארוחה + העובדה שהייתי עייפה). פשוט לא התאים.
תראו, אמרתי ליושבי השולחן, לא פעם יצא לי לשבת בארוחה שלא התרוממה, אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה\דורשת\מצפה שיפצו אותי. הפעם הרגשתי אחרת. הרגשתי, שאם אני מוציאה 135 ש"ח על ארוחה, שמגישים לי מגוון סלטים לפתיחה (בדומה למסעדה מזרחית טובה, ואל תהרגו אותי, כי אני יודעת שזה מסעדת שף ולכן האכזבה) ונתח קטן של בשר והאוכל והשרות מבאס אז טל, מנהלת המשמרת היתה צריכה לעשות חושבים ואולי לפצות אותנו על המתנה של 40 דק לעיקריות.
שוב. אולי. ואולי לא.
השארנו טיפ, כי אנחנו בני אדם, אבל.. האכזבה.. אוי האכזבה....