שבועיים. לשניה.

שבועיים.
שבועיים ליום.
שבועיים לשעה.
שבועיים לדקה.
שבועיים לשניה.


את לא מצליחה להחזיק יותר משבועיים.


פגשת אותו וזה היה הפתעה.
כולם דיברו על זיון.
את לא.
והוא גמגם. הבין. רצה ולא רצה.
תקופה קשה.
עמוסה.
מלאה בעבודה מעייפת, שחייבת להעשות.
כי יש מטרה בסוף.
ואת החלטת להיות שם.
פשוט להיות.
והיית. 
והיה לך כיף.
היה לך מספק.
היה לך מלמד.
גילית שיש אנשים שרוצים להיות איתך.
לפעמים.
לא כל הזמן.
אבל עושים מאמצים. את מעניינת אותם.
מתייחסים אליך בכבוד.


אבל את לא מחזיקה מעבר לשבועיים.


תני להם שבועיים והם בורחים.


מצד אחד יש שם משהו.
מצד שני אין כלום.


ואת? 
נשארת עם תהום עמוקה עמוקה
של תיהיות, שאלות ורצון עז למות.
אשכרה יושבת על הספה ומרגישה את הכאב.
יכולה להרגיש אותו מרוב דימיון.
כי תמיד זה המקום שלך.
מתי תלמדי?


אין לי כח.
רוצה עוד. ואין לי כח.
---------------------


יש אנשים שאני מודה לייקום ששלח אותם אלי.
אנשים מדהימים שמצילים אותי מעצמי.
מהאינסטינקטים שלי.
תודה.

לב זהב

שנולדת אמרו שאתה דומה לי
צמחת להיות תינוק יפיפה, מאיר עיניים
ובאמת ראיתי אותי בך.


אתה ילד נדיר, מלא הומור, מישחק, תאווה לחיים ולאוכל
ילד שובב, מצחיק, שאלמנט הפחד אינו קיים בו.
לימדת אותי בהזדמנויות שונות (ושאני זוכרת אחת מהן בברור)
איך לשחרר את הפחד.
ואיך זה מרגיש להיות אמא בריאה בפעם הראשונה.


אתה נופל ונחבל, נאנק וממשיך הלאה
ואין לך יכולת לשבת אפילו לדקה


אתה מזכיר לי אותי בכל כך הרבה דברים
ויש לנו כל כך הרבה מהמשותף.
יכולת ההכלה שלך היא מדהימה לגילך
יש בך את הבגרות לראות את האחר
להקשיב, להבין ולתת כתף.


אתה מזכיר לי כל כך את עצמי.
עם הלב הגדול שלך
שלפעמים יוצא מגופך על מנת להעניק לאדם השני
ובא לי לצעוק עליך "מספיק! תחשוב על עצמך"
אבל מיקרים אלו בודדים (ובדרך כלל מעורבים בהם שקית של ג'אנק פוד :)


ביום ראשון נכנס לניתוח.
עזבנו הכל והגענו.
היה לי ברור שאני רואה אותך לפני.
הדודה המשוגעת שברגעי האפלה הגדולים שלה מצלצלת אליכם
על מנת לשמוע את קולך ולדעת שיש אור.
כי אתה האור שלי. 
הניתוח התעכב ואני מצאתי את עצמי נכנסת למיטה איתך
מנסה לעטוף אותך במעט
וללטף את הבטן ברכות על מנת להקל על הכאב.


אני היחידה שנתת לה להתקרב שממש כאב
והענקת לי כל כך הרבה ברגעים האלו.


אני מצטערת שאתה עובר את זה
אני מצטערת שאני לא יכולה לבטא במילים למה כל כך רע לי שאתה עובר את כל הדברים הללו.
אני מצטערת שאני לא יכולה לכתוב לך בדיוק ממה להזהר בחיים הללו.
אני מצטערת שאני לא יכולה להציל אותך מעצמך - ולעזור לך לשמור על לב הזהב שלך.


אבל שתדע שאני תמיד פה
אוהבת מאמצע כדור הארץ עד סוף היקום... ובחזרה.

ראשוניות

את אלברט הכרתי בנתב"ג.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו.
נכנס למועדון בודקים.
כל כך יפה.
כל כך גבוהה.
כל כך לא מושג לפי קו המחשבה שלי
"בחור כזה בחיים לא יסתכל על בחורה כמוך. שמנה, נמוכה שנראית כמו משהו שזרקו מהמיטה באמצע הלילה במקרה הטוב"
מה שגרם לי אוטומטית להיות כלבה אליו.


הפעם הראשונה שהחלפנו מילים תכתב עוד בספרי העולם כסיפור ההכרות הכי מצחיק... אבל אי אפשר להעלות אותו פה על הכתב...
יש סיבה שקוראים לו אלברט.
ויש סיבה שהוא בין הבודדים שמכיר אותי מספיק כדי לומר
"אם את קוראת לי אלברט אז סימן שעיצבנתי אותך או שקרה משהו"
לרוב זה שהוא מעצבן אותי.
"זה לא ניהיה יותר ירוק!!!!" אני צועקת תוך זקירת אצבע לכיוון העיניים שלי.


בסופ"ש חגגתי יום הולדת.
היה לי, כמו תמיד האמת, קשה.
השנה אנחנו יכולים לחגוג יחד.
ואלברט הראה לי כמה שהוא אוהב אותי.
הדרך שלו לעשות את זה היא דרך פשוטה.
שאני כל כך כמהה שתעשה על ידי מישהו בעתיד.
הוא פשוט שם אותי ראשונה.
על פניו.


בשבילי זה לא טרוויאלי.
אני זאת שתמיד אוהבת יותר.
מעניקה יותר.
מגוננת יותר.
חושבת יותר.
מוותרת יותר.
הפעם לא.
אלברט הוא זה שאהב יותר. והעניק יותר.
ובעיקר שם את עצמו שני.
זה כל כך ריגש אותי.
זה היה כל כך ראשוני בשבילי.
והעניק לי תקווה שאני ארגיש את ההרגשה הזו שוב. מהר.


---------------------------------------


4 שנים.
4 שנים חיכיתי לטלפון הזה.
"חייים! מזל טוב!!
שניה, אני מתבלבל - אבל זה רק אני כפרה
נו מה לעשות, אני לא עומד בפניך - דווקא בתחום העמידה אין לך בעיות אבל בוא נפסיק עם הרמיזות המיניות...
טוב.
אז איך זה להיות זקנה בלה? - אז איך זה להיות פיזון?
ואת נשמעת גמורה.  - אם אין מחמאות אז בוא נפסיק את השיחה פה.
לא... גמורה בקטע טוב.. שאת חוגגת...  - כן. אני לא מפסיקה לחגוג.
אז שתדעי שאני אוהב אותך המון המון המון למרות כל המסביב.
ושתמשיכי לחייך.
תודה שצלצלת. - הא.. ברור!"


אז קודם כל זה לא כל כך ברור.
כי אם זה היה  ברור אז הבקבוק שמפניה מאותו יום הולדת ששלחת אותי לעזעזל, אתה זוכר.. יום הולדת 30,  לא היה מחכה לך במקרר שנתיים (אל תדאג, שתיתי אותו עם מישהו מדהים. עם מישהו שגרם לי להרגיש נאהבת. גם אם זה היה ל-24 שעות).
ואם זה היה ברור אז מתוך ה-4 שנים שאנחנו מכירים, זה קצת מפתיע שזאת השיחת טלפון הראשונה ליום הולדת שקיבלתי.
ואם זה היה ברור אז לא הייתי מתרגשת כמו ילדה על זה שצלצלת.
אם הכל היה ברור.


הא.. ועוד דבר. 
דחוף את "אני אוהב אותך המון המון המון למרות המסביב".
כי כשעושים את הספירה הסופית. 
אז לך יש את רחוב גורדון, ולך יש "גם אני מתרומם. ה.מטוס" ובעיקר יש לך את עצמון על שם העצמאות.
לך יש כל כך הרבה מסביב שזה מדהים בעיני שזכרת את היום הולדת שלי.
ומה שיותר מדהים ובעיקר עצוב זה שהסכמתי לענות.
-------------------------------------------


אלברט. 
יום אחד תקרא את זה, אני בטוחה.
(כי רוב הסיכויים שאני לא אתאפק ואקריא לך)
ואני רק באמת יכולה לומר תודה.
הרבה דברים איתך היו הפעם הראשונה.
ואת ההרגשה הזו.
של מה זה אומר שמישהו שם אותך ראשונה 
אני לעולם לא אשכח.
אוהבת.

בת 32. או 3. או 2.

אבל הבטחת לעצמך.
הבטחת לעצמך כל כך הרבה פעמים.
בכל כך הרבה הזדמנויות.
רצית כל כך להיות משהו אחר.
בכל הכח ניסית.
אבל אין.
לא יעזור את זאת מה שאת.


קורים לך כל כך הרבה דברים.
חלקם בשליטתך.
חלקם לא.
את יודעת מה אומרים..
קארמה... מזל... ייקום... 
את הכל את מכירה.
ועל הכל את מסתכלת בעניים מזוגגות מדמעות.


לפני כל כך הרבה שנים הסתכלת על הגיל הזה ביריאה של כבוד (וכן, אין לי מושג איך לכתוב את זה)
היית משוכנעת שתיהיה שם.
בבית.
עם הילדים.
ועם הזוגיות הזו שמחזיקה.
מעמד ואותך.


והיום.
את מתחננת שאף אחד לא יראה.
לא יכנס.
כי אין לך כח להסביר את הטירוף.
את המחשבות שרצות כל כך מהר.
את ההנאה מהדברים הקטנים.
את הכל.
אין לך כח פשוט.


את בת 32
וכלום.
כלום לא כפי שציפית וייחלת.
וקיווית.
וכלום.


ואת יודעת, את יכולה למכור לעצמך על הכח לשנות..
ובאמת השנה עשית עבודה מצויינת.
אבל כל העבודה הזו רק חידדה את העובדה
שכל התוכניות נהרסו.
שכל מה שרצית.
לא קרה.
יכול להיות שעוד יקרה.
אבל הדרך עוד ארוכה ארוכה.


מה האחל לעצמי לשנה ה33 של חיי? או שמה זה 31?
להיות יותר חכמה.
להיות הרבה יותר טיפשה.
להיות יותר נאהבת.
להיות יותר אוהבת.
לוותר לפעמים
לאפשר להפתעות לקרות ולא להתאכזב.
ו....


וואלה לא יודעת
רק שיקרה כבר.