לימודים

למדתי המון 
במהלך החודש האחרון

למדתי כמה כיף זה שמחזרים
וכמה כיף זה שמתלהבים
למדתי כמה נעים זה שמלטפים
וכמה נעים זה עדינות

וכמה נעים זה שמטפלים
וכמה נעים זה שדואגים
וכמה נעים זה שמבשלים
וכמה נעים זה שרואים.

ולמדתי כמה קשה זה לשחרר
וכמה קשה זה להיות אני 
אבל במידה, כי לא חייבים לראות את ההיסטריה 
ואת חרדת הנטישה

למדתי והופתעתי לגלות שאני יודעת להכיל
ואני יודעת להרגיע
ואני יודעת לפנות מקום
ואני יודעת להרפות, למרות שזה משגע אותי מבפנים

אבל עכשיו, שזה מרגיש שזה הסוף
השד רוצה להתחנן.
רוצה לצלצל ולהתחנן.
ואני לא נותנת. 
מרסנת.
טיפה מתה מבפנים ותוהה איך אני יעשה את זה שוב?
איך להתחיל מחדש?
האם שווה בכלל להתחיל?
האם שווה את כל האפ אנד דואן?

אין לי תשובה ברורה.

רק רוצה טיפה עוד אור.

נקמה מוגשת קר

אז איך היה לך?
ערב יום ההולדת 30?
היה לך כיף או קשה? כואב או מהנה?
כל כך הרבה זמן קיוויתי שיכאב לך בדיוק כמו שכאב לי.
שתדמם מבפנים ושהדמעות ישטפו את עינך ללא הפסקה.
בדיוק כמו באותו ערב.
הערב ההוא ששלחת אותי לישון לבד והפטרת ״מחר היום הולדת שלך, לא?״ ולא צלצלת אחרי או אמרת מזל טוב.
אבל נראה לי האדונית הקארמה דאגה לך לכל החיים.
והיא גורמת לי להתבייש שכך רציתי. אבל כך באמת רציתי.
שיכאב לך.
כואב?

----------

האמת שלראות אותך במסיבה היה מעניין. 

קרה ולא קרה מה שציפיתי. 

לא נפלתי על הרצפה בשלולית

אבל כן, הבר נעלם והיינו אתה ואני. 

לבד. 

רק שנינו. 

כמו בפעם הראשונה. 

חייכתי לעצמי כי לא הפסקתי לראות אותך בתור הבחור בן ה-24 שגדלתי ביחד איתו, ולא בתור בן ה-30 המתבגר שמנסה להתגבר. 

שקיפלתי לך את האצבע שדפקה על הבשר שלי בתוכחה, בעדינות וברכות, ושאלתי אותך בקול תמים:

״באיזה קטע אתה נוגע בי עכשיו״? 

חשבתי שתמות. 

הבנת שאני כבר לא שם בשבילך. 

אין יותר כתף. אין יותר מעריצה. 

שיחקתי איתך כדי שתעזוב אותי. 

כדי שיותר לא אקבל הזמנה למסיבות יום הולדת. 

(ציפיתי שאחרי שהאשמתי אותך בארגון אונס תעלם, אבל מסתבר שאתה יותר דפוק ממני :))

אז אהיה שלום יקירי בדימוס. 

וכוס אמאמו גם לך. 

מכתבים לחולרות

אתה יודע משהו, באמת לא מגיע לך יום נעים. 

אין לי בעיה שלא הגעת. זה היה לי ברור. יש לי בעיה עם הדרך שבה אתה מנהל דברים. 

אתה זה שהבטחת לי שתגיד לי. ואז החלטת שאתה לא יכול לעשות את זה במשרד (למרות שאתמול ממש לא היה לך בעיה לקיים דיון לא ״מנהלי״ על איזו תנוחה אני הכי אוהבת). 

לא התכוונתי שתעלה אלי הביתה - אתה לא מוזמן כבר מהפעם הקודמת שהתנהגת אלי כמו בהמה וברחת כמו.... 

התכוונתי שנשב בקפה, ואתה תוכל לקיים, נראה לי פעם אחת אשכרה לעמוד במילה שלך שלא שווה כלום (ואל תראה כל כך מופתע, שנינו יודעים שאתה שקרן) ולעשות לי איזה קלוג׳ר מטומטם שאני צריכה על מנת להמשיך הלאה. 

זה או אתה או הכדורים. 

-----------------

זה לא העובדה שסימסת ואמרת דברים שכבר שנים לא שמעתי. 

זה לא העובדה שאמרת לי משהו, שאומנם לא היה ממש בעל משמעות, אבל זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את זה מגבר. 

זה לא העובדה ששמרתי על עצמי לראשונה. 

זה לא העובדה שלקחתי את הזמן. 

זה לא העובדה שהיה לנו כל כך הרבה מהמשותף, בדברים הטובים והרעים. 

זה לא העובדה כי לא הלכתי לאיבוד. 

זה העובדה ששיקרת. 

זה העובדה שלא ידעת איך להתנהג (למרות גילך המופלג). 

זה העובדה שיש לי הרגשה שלא ראית אותי בכלל. 

ואני, כל מה שאני רוצה זה שיראו אותי. 

זה העובדה שישבת והאשמת אותי בכל הדברים שאתה זה שהתחלת אותם. 

זה העובדה שחשבתי שאתה בן אדם טוב. 

זה העובדה שלא ראיתי את המציאות. 

זה העובדה שהפחד שלי שאני לעולם לא אלמד. 

זה העובדה כי השארת חלל. 

זה העובדה שמאיה צדקה. כל אחד כמוך משאיר סימן. 

זה העובדה שגם גננים תת מימיים יכולים להיות חולרות

בקושי הפרידה הלא מרפה
הייקום מאוד מדוייק.
הוא שולח לי את כל הסימנים.
את כל מה שצריך לראות הוא מראה
כדי להקל על הפרידה

כדי לנשום יותר בקלות
כאשר אפרד
והעבור הלאה.

כל התירוצים
או ההרגשה הבלתי עוזבת של הבגידה
כל הדברים שאני חווה
בלי שום קשר למציאות
מקבלים את הכבוד והפרופורציות הנכונות
כאשר הייקום מעניק לי את מתנתו
ונותן לי להבין באיזה מקום חולה אני עובדת
וכמה לא מכבדים ורואים אותי בו.

תודה ייקום אהוב
על המתנות המדויקות שלך.

תודה. 

ראוי לכתוב על זה

אחרי הכל, שחושבים על זה, קיבלתי את מה שרציתי כל כך הרבה זמן

קרוב לשלוש וחצי שנים רציתי את זה

רדפתי אחרי זה

מכרתי את עצמי.

את הנשמה שלי. 

את המהות שלי 

בשביל זה.

ובסוף קיבלתי את זה.

היה שווה את זה

 - לא.

----------------------------------------------

כחזרתי מהודו כתבתי לחברת נפש שלי

שהודו לא נתנה לי שום דבר ממה שרציתי,

היא נתנה לי בדיוק מה שהייתי צריכה.

זה לא הפתיע אותי ששלושה ימים אחרי הנחיתה צצת לך 

משום מקום בחיי. 

עם אימייל בודד בתיבה.

הסתכלתי על עצמי ושמעתי את כל הקולות בראש, 

אלה שלא האמינו,

אלה שהאמינו ופשוט היו משועשעים מבחירת המילים הפאטתית שלך

ואלה שצעקו: אל. 

אל תעני. תתעלמי. 

האגו שלי צעק: אל תעני, מה יגידו החברים שתעני לו? לא מגיע לו! 

אבל אני, לקחתי נשימה ארוכה, ושאלתי את עצמי: מה זה אומר?

מה זה אומר אחרי שבהודו היה שבוע שחלמתי עליך הרבה. 

(אחרי השבוע הזה קראתי להודו "חוקן לנשמה"

ניר, אחי האהוב ואהוב נפשי, כתב לי שמישהו כתב כי הודו היא "חוקן לאישיות". בשבילי היא שתיהן).

מה זה אומר ששלחת את זה?

זה אומר שהייקום נותן לך להפרד אמרתי לעצמי.

יש לזה מילה מיוחדת.

קלוג'ר כך למדתי מחברים.

ק-לוג'ר.

ואכן כך היה. 

כתבתי לך את מה שאגרתי במשך השנים

לא הכל, כי הדף קצר מלהכיל

אבל את מה שישב עלי.

את האונס שתיכננת/מנעת

את החוסר כבוד

את החוסר בלראות אותי.

כתבתי לך:

אני והבחירות שלי איתך, אתה וההתנהגות שלך כלפי וחוסר היכולת לראות ובעיקר לכבד אותי לפרקים, גרמו לזה ש"אנחנו" אחד השיעורים הכי גדולים שלי.

ואני עומדת מאחורי כל הברה.

להפתעתי המייל תגובה הראשון שלך הכיל התנצלות (ומגוון תירוצים)

ואחר כך חזרת להיות הילד השחצן, הסקסיסט ובעיקר האידיוט שתמיד היית.

אז זהו.

שיחררתי אותך מעלי.

אתה לא תחזור לחיי. לעולם.

וטוב לי עם זה.

---------------------------------------------------

כתבת לי:

יש לי ותמיד היה לי המון כבוד אליך ואת יודעת את זה, גם בלילות הקשים וגם בדברים גדולים שהסתרת ממני ולא חשבת שאני יודע, כשביקשת עצות בשם מישהו אחר. 
ידעתי וקראתי. הכל.

אז הנה. תקרא. תקרא ותחנק.