סבתא שלי הורישה לך את הגן הזה.
הגן הזה של המחלה.
כשהייתי קטנה הוא תקף הרבה יותר.
פעם מישהו רמז שזה התפרץ אצלך אחרי הלידה שלי.
כמעיין דיכאון אחרי לידה קטן.
ואחר כך.. ב"התבגרות שלי" אני זוכרת את רגעי ההבנה שלי.
ההדחקה שלי.
אמא חולה.
זה לא את.
את בסדר.
אמא פשוט חולה.
אני זוכרת את הבריחה לחדר, לצלצל לאבא בהחבא...
לשאול מתי הוא מגיע.
כי אמא חולה.
כי צריך מישהו שיספוג את האש בשבילי.
והוא אף פעם לא האמין לי או בא יותר מוקדם.
מאז שסבתא הלכה את יותר בסדר.
היא מתפרצת מתוכך לפעמים.
ואני?
אני יודעת את נקודות התורפה.
אני קוראת לך יהודית ואת מתה.
את יודעת זה מוזר.
לא פעם שואלים אותי למה אני כזו..
ככה.
כל כך חסרת בטחון.
כל כך חסרת מנוחה.
כל כך רוצה לא להיות פה לפעמים.
כל פעם התשובה בראש שלי היא זהה.
ואני תוהה איך האדם שאמור לאהוב אותי הכי הרבה מפיל אותי למקומות הכי עמוקים ואפלים של הכאב?
התקופה הזו היא תקופה מדהימה בשבילי.
אני פורחת.
בעיקר מבפנים ומקרינה החוצה.
התחלתי לצאת.
התחלתי להעריך את עצמי.
התחלתי לרזות.
בשבילך זה סוף העולם.
השיחות ההזויות איתך
שאת לובשת על עצמך את הבעת הילדה הקטנה
"מי יותר יפה" ו"לי יש את האף היותר יפה"
אלוהים.
איך נהייתי אמא בגיל כל כך מוקדם?
ועוד לא מבחירה.
היום זה התפרץ שוב.
המחלה שלך.
ושוב כהרגלי עניתי.לך.
שאגה שנובעת מכאב שמצטבר.
ונבהלתי מעצמי.
כבר שנים אני מטפלת בעצמי כדי לא להכנס לפינות הללו.
והנה החיה פה.
בועטת ונושמת.
מתנה קטנה מסבתא.
תודה כלבה.
ומה יהיה?
איך אוכל להבטיח שהחיהמחלה לא תתפרץ על אחד הילדים שלי?
איך אוכל להבטיח שהם לא יסתכלו עלי כמו שאני הסתכלתי עליך בשלבים השונים של המחלה שלך?
איך אוכל להבטיח?
השאלה הזו לא עוזבת אותי אפילו לדקה.
------------------------
כהרגלי במצבים הללו (שלא קרו כבר כמה חודשים טובים, מאז שטוב לי)
אני פונה אליך.
כי אין כמו רצון להמחק ולא להתקיים שמשולב באדם הכי גרוע בשבילך עלי אדמות
זה המתכון הבטוח למחיקת הכאב הבלתי נתפס מאמא
והבאת כאב מוכר יותר.
ממכר יותר.
של דחייה.
אלוהים, המוח האנושי הוא דבר מדהים ואפל.
וגם לפעמים מאוד מאוד טיפש.
------------------------
למי שיקרא את זה:
אמא שלי היא האדם הכי מדהים בעולם, הכי אוהב, ודואג אבל אין מה לעשות.
היא חולה. סינדרום הילדה הקטנה.
המחלה שלה נובעת מאשה קרה,
שלא ידעה לאהוב,
ולא ידעה לטפח ולגרום לה להאמין שהיא יכולה לקחת את העולם בעיניים עצומות
רבותי... קבלו את סבתא שלי במחיאות כפיים סוערות.
אז אני לא כועסת. אני אפילו מבינה.
אבל זה לא מונע מהכאב לחלחל בלי הכרה.
------------------------
0230 עכשיו.
אחרי שהלכת.
אנחנו זיון מעולה אמרת.
וצדקת בכל מילה.
בכל הברה.
כי אין ביננו משהו אחר.
אבל אני יודעת שאת הדקות האלה בכתף שלך.
בנקודה הזו, ששימשה כל כך הרבה בנות בעבר, אף אחד לא יקח ממני.
ואני יודעת שאין הסבר הגיוני אבל הנקודה הזו מצילה אותי מעצמי.
כשאני רוצה למות, כי הכאיבו לי כל כך, הנקודה הזו
שאני מתכרבלת לתוכה, היא רק שלי.
אני יודעת שהמחלה תחזור, והיא תחזור, היא תמיד חוזרת,
ואתה, בעזרת (ה)שם לא תיהיה יותר בחיי או בתוכי
אני יודעת שאני אדמיין את עצמי מתכרבלת בנקודה הזו
או Better Yet אמצא מישהו אחר שיכיל את ההתכרבלות שלי.
אני מתה שתקרא את הכל, תביט לתוכי ותדע על מה הסערה.
אבל כבר 0238 עכשיו.
ואתה כבר ממזמן לא פה.
הגן הזה של המחלה.
כשהייתי קטנה הוא תקף הרבה יותר.
פעם מישהו רמז שזה התפרץ אצלך אחרי הלידה שלי.
כמעיין דיכאון אחרי לידה קטן.
ואחר כך.. ב"התבגרות שלי" אני זוכרת את רגעי ההבנה שלי.
ההדחקה שלי.
אמא חולה.
זה לא את.
את בסדר.
אמא פשוט חולה.
אני זוכרת את הבריחה לחדר, לצלצל לאבא בהחבא...
לשאול מתי הוא מגיע.
כי אמא חולה.
כי צריך מישהו שיספוג את האש בשבילי.
והוא אף פעם לא האמין לי או בא יותר מוקדם.
מאז שסבתא הלכה את יותר בסדר.
היא מתפרצת מתוכך לפעמים.
ואני?
אני יודעת את נקודות התורפה.
אני קוראת לך יהודית ואת מתה.
את יודעת זה מוזר.
לא פעם שואלים אותי למה אני כזו..
ככה.
כל כך חסרת בטחון.
כל כך חסרת מנוחה.
כל כך רוצה לא להיות פה לפעמים.
כל פעם התשובה בראש שלי היא זהה.
ואני תוהה איך האדם שאמור לאהוב אותי הכי הרבה מפיל אותי למקומות הכי עמוקים ואפלים של הכאב?
התקופה הזו היא תקופה מדהימה בשבילי.
אני פורחת.
בעיקר מבפנים ומקרינה החוצה.
התחלתי לצאת.
התחלתי להעריך את עצמי.
התחלתי לרזות.
בשבילך זה סוף העולם.
השיחות ההזויות איתך
שאת לובשת על עצמך את הבעת הילדה הקטנה
"מי יותר יפה" ו"לי יש את האף היותר יפה"
אלוהים.
איך נהייתי אמא בגיל כל כך מוקדם?
ועוד לא מבחירה.
היום זה התפרץ שוב.
המחלה שלך.
ושוב כהרגלי עניתי.לך.
שאגה שנובעת מכאב שמצטבר.
ונבהלתי מעצמי.
כבר שנים אני מטפלת בעצמי כדי לא להכנס לפינות הללו.
והנה החיה פה.
בועטת ונושמת.
מתנה קטנה מסבתא.
תודה כלבה.
ומה יהיה?
איך אוכל להבטיח שהחיהמחלה לא תתפרץ על אחד הילדים שלי?
איך אוכל להבטיח שהם לא יסתכלו עלי כמו שאני הסתכלתי עליך בשלבים השונים של המחלה שלך?
איך אוכל להבטיח?
השאלה הזו לא עוזבת אותי אפילו לדקה.
------------------------
כהרגלי במצבים הללו (שלא קרו כבר כמה חודשים טובים, מאז שטוב לי)
אני פונה אליך.
כי אין כמו רצון להמחק ולא להתקיים שמשולב באדם הכי גרוע בשבילך עלי אדמות
זה המתכון הבטוח למחיקת הכאב הבלתי נתפס מאמא
והבאת כאב מוכר יותר.
ממכר יותר.
של דחייה.
אלוהים, המוח האנושי הוא דבר מדהים ואפל.
וגם לפעמים מאוד מאוד טיפש.
------------------------
למי שיקרא את זה:
אמא שלי היא האדם הכי מדהים בעולם, הכי אוהב, ודואג אבל אין מה לעשות.
היא חולה. סינדרום הילדה הקטנה.
המחלה שלה נובעת מאשה קרה,
שלא ידעה לאהוב,
ולא ידעה לטפח ולגרום לה להאמין שהיא יכולה לקחת את העולם בעיניים עצומות
רבותי... קבלו את סבתא שלי במחיאות כפיים סוערות.
אז אני לא כועסת. אני אפילו מבינה.
אבל זה לא מונע מהכאב לחלחל בלי הכרה.
------------------------
0230 עכשיו.
אחרי שהלכת.
אנחנו זיון מעולה אמרת.
וצדקת בכל מילה.
בכל הברה.
כי אין ביננו משהו אחר.
אבל אני יודעת שאת הדקות האלה בכתף שלך.
בנקודה הזו, ששימשה כל כך הרבה בנות בעבר, אף אחד לא יקח ממני.
ואני יודעת שאין הסבר הגיוני אבל הנקודה הזו מצילה אותי מעצמי.
כשאני רוצה למות, כי הכאיבו לי כל כך, הנקודה הזו
שאני מתכרבלת לתוכה, היא רק שלי.
אני יודעת שהמחלה תחזור, והיא תחזור, היא תמיד חוזרת,
ואתה, בעזרת (ה)שם לא תיהיה יותר בחיי או בתוכי
אני יודעת שאני אדמיין את עצמי מתכרבלת בנקודה הזו
או Better Yet אמצא מישהו אחר שיכיל את ההתכרבלות שלי.
אני מתה שתקרא את הכל, תביט לתוכי ותדע על מה הסערה.
אבל כבר 0238 עכשיו.
ואתה כבר ממזמן לא פה.
