קארמה

צפיתי בך, הפעם לא בהחבא, בתוכנית הטלויזיה לפני יומיים.
בשבילך התיישבתי על הרצפה הקרה,
בגובה המתאים,
כדי שאוכל להסתכל עליך, 
ובעינך
ככה. שווה בשווה.


ישבתי על הרצפה,
בטוסיק היה לי קר,
והאמת?
שגם בלב.


בגלל האישיות שלי,
אני נוטה להתגעגע למוכר.
גם שהמוכר הזה חולה ומטעה.
כשאני בודדה,
אני נזכרת בך,
תמיד ברכות,
תמיד בערגה.
ואלוהים רק יודע
כמה אני בודדה.
וכמה פעמים בעבר הרחוק הייתי פונה
לך.


אבל בתוכנית, כשאתה מדבר על האהובה שלך שנרצחה
ונלקחה ממך בברוטליות כזו
בעודי חושבת על הקארמה שלך,
והאם אי פעם תבין מה השיעור שלך 
במה שקוראים לו ה"חיים" שלך בשלושה חודשים האחרונים
(למרות שאני בספק. וכן. אני מרגישה כלבה שאני חושבת ככה, אבל יודעת שזה נכון)
הסתכלתי עליך, ככה. פנים מול פנים
ולא הרגשתי דבר.


ציפיתי להרגיש.
משהו.
אפילו קטן.
כבר הכנתי את מתקפת הנגד לגעגוע:
"הוא כזה "איש נחמד", הציל אותך מאונס!
רק חבל שהוא אירגן אותו!"
אבל לא היה צורך בתזכורת הנוראית הזו.
כי לא ראיתי את ה"ילד" שאהבתי.
ראיתי מישהו זר.
ולא הרגשתי דבר.
פשוט לא הרגשתי דבר.


ברגעים אלו ממש
מסתיימת העצרת שארגנת
להבאת הרוצחים שלה לארץ.
לא הלכתי.
כי אני לא בטוחה שאם אני אראה אותך
לא ארצה להתנדב, לעזור ולהיות לצדך
כמו האישה שאני.
(וכמו שדולפינת המים שלי הזהירה אותי שארצה) 
ולא משנה כמה תזכורות כואבות 
אני אכין לעצמי על מנת להזכיר לעצמי
את ההתנהגות שלך
יש לי הרגשה שברגע שאראה אותך
אמס כולי.
שוב.
ואתאכזב מעצמי.
שוב.
אז אני נזהרת.
מתרחקת כאש.
בפעם הראשונה 
מגינה על עצמי.
כדי שאתה לא תצטרך.

אני

רק רוצה למצוא מישהו לנשום איתו

הופעת אורח

הוא חזר לככב בחיי לפני חודשיים לערך,
חודשיים וחצי.
בא בהפתעה, לאחר תקופה של 13 שנה.
ואני בטיפשותי הרבה עוד הבטחתי לעצמי
שהוא לא יחזור.
טיפשות הנובעת מילדותיות.

ככה התגנב...
בהתחלה, עם השטויות הרגילות שלו.
שטויות שבמהלך חיי הבוגרים
למדתי ללמוד.
למדתי איך להתמודד איתן.
וחשבתי שבזה זה נגמר.
אבל טעיתי.

הפעם הוא הגיע מחוזק
בהסתיימות מערכת יחסים שהתחילה טוב
בסביבת עבודה חולה וחולנית
ובעיות בריאותיות שלאף אחד אין מושג מאיפה הגיעו
ובעיקר איך להתמודד איתן

למרות שנאבקתי והשתמשתי בקסמים ובתרופות הידועות שלי
(אחייני המדהימים)
הוא לא עזב.
התיישב וחפר במוחי
לא מרפה
ואין מרפא בתרופות הקסם שלי.

(בוא נכתוב את מה שכל כך פחדתי לעלות לכתב)
ברוך בואך דיכאון יקר שלי.

ועכשיו.
אחרי שיום אחרי יום הגעתי לתחתית.
ועוד תחתית.
ועוד אחת.
אחרי שגרמתי צער לאהובי בבכי האין סופי וחסר השליטה שלי
ובעיקר במחשבות שהתרוצצו לי בראש על מנת להחזיר קצת שקט לחיי
ידעתי לבקש עזרה.

אז עכשיו אני במים.
ועכשיו אני בטיפול.
ועכשיו אני עם ירון כל שבוע.
ואני מחזירה לעצמי את טעם החיים בלשון,
ומנסה לראות רחוק יותר,
או לראות את העכשיו ולא את ה"מה יהיה מחר"
ומאחלת לעצמי בן זוג.

אמרתי לאח שלי שבתור אחת שמאוד רוצה למות ולגמור עם זה אני עושה הכל כדי לא למות.
(קצת הומור לא הזיק לאף אחד)

אני באמת מנסה לנשום עמוק
בלי לפחד לטבוע בים הדמעות והעצב שהשתלטו על חיי
בחודשיים, חודשיים וחצי האחרונים.

עכשיו אני מתחילה להאמין ולראות
שיהיה בסדר.
.

ליפה בנשים

הפגישה שלנו מיקרית היא
דרך פורום ביקורת כזה או אחר
פורום טעים מלא אנשים טעימים פחות


אבל את כמו יהלום
מנצנץ באור של טוב, באור של נדיבות
אור של שמחה, אור של חוכמה
ובעיקר אור של אהבה


בין כל האנשים שסבבו אותנו,
את זאת שזהרת הכי הרבה 
את מלווה אותי בחיי
בטוב וברע
מייעצת עצות, נותנת לי זוויות חדשות לראייה


מי ייתן והשנה הזו תיהיה מלאה בכל טוב,
בהתחלות חדשות ואתגרים קטנים
בהנאות קטנות כגדולות,
באושר, עושר, אוכל והמון המון סקס.


כי לטרוף את החיים, לבשל (ברמה שמשאירה את מר. אדוני הרחק מאחור ;)), לפנק ולאהוב אף אחד ואחת לא עושה יותר טוב!


אז המון מזל טוב אחות יקרה

אני אוהבת אותך המון,
ומאושרת שאת בחיי.
שולחת לך חיבוק ציצי ענק
הבלונדינית. 

קשה לי לכתוב את זה.
כל כך קשה להודות בזה בכתב.
אבל המחלה תקפה שוב.

כשהתחילו התופעות הפיזיולוגיות
עוד חיפשתי תשובה לשאלה מה עומד מאחוריהן
אבל נראה לי שהתופעות הנפשיות לא משאירות מקום לספק.
את חייבת לברוח.
רחוק.
מפה.

אני יושבת עכשיו
בעבודה שהיתה לי כבית שלוש וחצי שנים
ואני בוכה.
לא בוכה - מייבבת
אבל מבפנים.

כי בחוץ
אסור שאף אחד יראה
מקצוענית.
לפחות עד הסוף
ואני באמת כבר לא יכולה יותר להחזיק.

קשה לי.

המקום הזה
שלא שווה אותי,
כמו כל כך הרבה דברים אחרים בחיים שלי
ואני פה.
חולה.
בוכה.
אבל הכל מבפנים.

מצחיק איך אני יכולה לנשום יותר בקלות עכשיו

"חברים" או "סיומת"

חשבתי איך לקרוא לזה

האם "חברים" האם "סיומת"

והאמת? שזה לא באמת חשוב.

אני מוצאת את עצמי מתגעגעת.

לחיבוק.

לריח.

לנוכחות.

לפעמים למבט שלך מבין הרגלים שלי.

ויודעת ואפילו לא צריכה שזה יהיה עמוק בתוכי

שאתה לא.

אני מהטיפוסים שנקשרים.

שברגע מסויים אחד

אתה יכול לקנות מקום בלב שלי.

מה זה מקום?

חלקה.

בחורה עם Huge Tracks of Land כמו שמונטי אמרו פעם,

שמחלקת בחופשיות רבה מידי

Huge Tracks of Land מהלב שלה.

הרגעים האלה, 

שבו אני מחליטה לתת מהלב שלי,

הסתכמו אצלך במבט מסוקרן, מעריץ, מסופק

נרדמתי וישנתי איתך מההתחלה.

מה שלא קרה עם אף אחד אחר.

ידעתי שאני יכולה להיות אישה וילדה

ואתה מכיל את זה

ואוהב את זה

ורוצה את זה. 

כי אתה כזה.

נתת לי הרגשת בטחון שלא חשתי אותה עם אף אחד.

אבל אולי רצוי לומר 

Past Tense.

אני חושבת עליך המון.

חושבת על איך היה.

ומה עכשיו.

ובעיקר מה יהיה.

עד עכשיו, כשהתחננתי לעצמי לשחרר,

התחננתי והתפללתי שאני אשחרר 

אבל שמה שתפס אותי, שיעבור אליך

שתחשוב, שתרצה, שתזכר...

המצחיק הוא, שרק אחרי השיחה שלנו בתחילת השבוע

הבנתי... שאתה פשוט לא רוצה.

רוצה אותי בתור חברה.

כי את הדבר השני... זה שלא מדברים עליו... אתה לא בטוח שאתה רוצה.

זה לא אני. או אולי כן.

אבל לך יש את התירוץ המושלם.

מר אדוניי נתן לך את התירוץ המושלם 

להתבגר בתחומים אחדים אבל להשאר ילד בתחום הזה.

האבסורד הוא, שזה מה גם שמשך אותי אליך.

אז עכשיו.

אני באמת מתחננת לעצמי לשחרר.

להניח לזה בצד.

להמשיך לבחור

שיהיה לו זמן.

שיהיה לו יכולת

ובעיקר רצון.

כי אני יודעת שאני בדרך הנכונה.

כי אני יודעת שאני יכולה.

כי אני יודעת שאני מבריאה.

בעצם, לא כל כך בטוחה שאי פעם הייתי חולה.

(תודה לניב על המשפט האלמותי: תפסיקי למתג את עצמך כמופרעת. (מישהו עוד יתחיל להאמין בזה))

געגועים ושחרורים

היי אהוב
מה שלומך?
כל כך הרבה זמן לא שמעתי את קולך
והגעגועים מציפים אותי כמו גלים

אז מה?
איך בעולם הבא?
תגיד, זה נכון מה שאומרים?
כולם הולכים ערומים ויש שם שוקו עם קצפת למעלה?
יש שם בכלל משהו?
או מישהו?

הזמן עובר עלי בגדילה
כל כך חבל לי שאתה לא פה
יכולנו לדבר שעות על מה שקורה
והיית מנתח (על מי אני עובדת? היינו יושבים בשתיקה ונושמים)
ובעיקר נותן חיבוק עם הבטן הכל כך גדולה שלך

מעניין אותי מה היית אומר על הדרמה האחרונה
בטוח היית "משבח" אותי על הבחירות שלי
אומר לי שאני נופלת לאותן מלכודות
עם אותם סוגים של אנשים
אבל אז גם היית לבטח מציין את העובדה
שגדלתי
ולוקח הרבה פחות זמן לרמוס אותי.

היית בטח מבסוט שגיליתי את אבא מחדש
הוא היה לצידי
לא דוחק, לא עצבני
אפילו מכיל.
זה היה כל כך מרגש.
איך סוף סוף הוא יכול לראות אותי
ולדעת איך לגשת אלי.
בטח היית אומר שתמיד זה היה כך.
למרות ששנינו יודעים אחרת

האמת?
אין לי מושג מה היית אומר
אני רק יודעת, ששוב ושוב הייתי נותנת הכל לשמוע את קולך.

----------------------------------------------------------

אני מנסה לא ליפול לאותם מלכודות
שאני תמיד מפזרת לעצמי.

אז רציתי רק להזכיר לך:
היה לך מדהים.
היה לך כיף.
היה מיוחד.
היה כל כך נעים.
היה כל כך טוב.
היה כל כך מרגש.
היה כל כך יפה.
היה כל כך מענג.
היה כל כך מלמד.
היה כל כך.
ויהיה שוב.

שחררי.

---------------------------------------------------------

Up and Down, Down and Up

לפעמים.
לפעמים יש שבועות בהן אני אשכרה מרגישה נורמאלית.
מרגישה שאני מתנהגת בסדר.
נכון.
בדרך הנכונה.
נורמטיבי.
נורמאלי.
איך שלא תרצו לקרוא לזה.


בדרך כלל אלו השבועות שאני מחוזרת.
שאני מחזרת.
שאני נאהבת.
שאני מרגישה שאני יכולה לטרוף את העולם.


ואז יש את הימים הללו.
שהם חור שחור.
חור שנפער. שנפצע. שמדמם.
ימים כאלו שאני מצטערת שקמתי בכלל.


ימים שבהם אני מבינה שההתנהגות האב-נורמאלית שלי
הביאה להרס השבועות הטובים.
ואין דרך חזרה.
ולא משנה כמה פליפ-פלפים באוויר אני יעשה.
שום דבר לא ישנה את העובדה שאני כבר לא שם.
ושאני לא יכולה לחזור.

כן, כן, ימים הרחמים העצמיים.

כאלו שחונקים כל פינה טובה בגופי.

בנשמתי.

בחיי.

Up and Down.
Down and Up.
כולם אומרים שככה זה אצל כולם.
ורק אני. בראש שלי. מרגישה שזה רק אני.

שבועיים. לשניה.

שבועיים.
שבועיים ליום.
שבועיים לשעה.
שבועיים לדקה.
שבועיים לשניה.


את לא מצליחה להחזיק יותר משבועיים.


פגשת אותו וזה היה הפתעה.
כולם דיברו על זיון.
את לא.
והוא גמגם. הבין. רצה ולא רצה.
תקופה קשה.
עמוסה.
מלאה בעבודה מעייפת, שחייבת להעשות.
כי יש מטרה בסוף.
ואת החלטת להיות שם.
פשוט להיות.
והיית. 
והיה לך כיף.
היה לך מספק.
היה לך מלמד.
גילית שיש אנשים שרוצים להיות איתך.
לפעמים.
לא כל הזמן.
אבל עושים מאמצים. את מעניינת אותם.
מתייחסים אליך בכבוד.


אבל את לא מחזיקה מעבר לשבועיים.


תני להם שבועיים והם בורחים.


מצד אחד יש שם משהו.
מצד שני אין כלום.


ואת? 
נשארת עם תהום עמוקה עמוקה
של תיהיות, שאלות ורצון עז למות.
אשכרה יושבת על הספה ומרגישה את הכאב.
יכולה להרגיש אותו מרוב דימיון.
כי תמיד זה המקום שלך.
מתי תלמדי?


אין לי כח.
רוצה עוד. ואין לי כח.
---------------------


יש אנשים שאני מודה לייקום ששלח אותם אלי.
אנשים מדהימים שמצילים אותי מעצמי.
מהאינסטינקטים שלי.
תודה.

לב זהב

שנולדת אמרו שאתה דומה לי
צמחת להיות תינוק יפיפה, מאיר עיניים
ובאמת ראיתי אותי בך.


אתה ילד נדיר, מלא הומור, מישחק, תאווה לחיים ולאוכל
ילד שובב, מצחיק, שאלמנט הפחד אינו קיים בו.
לימדת אותי בהזדמנויות שונות (ושאני זוכרת אחת מהן בברור)
איך לשחרר את הפחד.
ואיך זה מרגיש להיות אמא בריאה בפעם הראשונה.


אתה נופל ונחבל, נאנק וממשיך הלאה
ואין לך יכולת לשבת אפילו לדקה


אתה מזכיר לי אותי בכל כך הרבה דברים
ויש לנו כל כך הרבה מהמשותף.
יכולת ההכלה שלך היא מדהימה לגילך
יש בך את הבגרות לראות את האחר
להקשיב, להבין ולתת כתף.


אתה מזכיר לי כל כך את עצמי.
עם הלב הגדול שלך
שלפעמים יוצא מגופך על מנת להעניק לאדם השני
ובא לי לצעוק עליך "מספיק! תחשוב על עצמך"
אבל מיקרים אלו בודדים (ובדרך כלל מעורבים בהם שקית של ג'אנק פוד :)


ביום ראשון נכנס לניתוח.
עזבנו הכל והגענו.
היה לי ברור שאני רואה אותך לפני.
הדודה המשוגעת שברגעי האפלה הגדולים שלה מצלצלת אליכם
על מנת לשמוע את קולך ולדעת שיש אור.
כי אתה האור שלי. 
הניתוח התעכב ואני מצאתי את עצמי נכנסת למיטה איתך
מנסה לעטוף אותך במעט
וללטף את הבטן ברכות על מנת להקל על הכאב.


אני היחידה שנתת לה להתקרב שממש כאב
והענקת לי כל כך הרבה ברגעים האלו.


אני מצטערת שאתה עובר את זה
אני מצטערת שאני לא יכולה לבטא במילים למה כל כך רע לי שאתה עובר את כל הדברים הללו.
אני מצטערת שאני לא יכולה לכתוב לך בדיוק ממה להזהר בחיים הללו.
אני מצטערת שאני לא יכולה להציל אותך מעצמך - ולעזור לך לשמור על לב הזהב שלך.


אבל שתדע שאני תמיד פה
אוהבת מאמצע כדור הארץ עד סוף היקום... ובחזרה.

ראשוניות

את אלברט הכרתי בנתב"ג.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו.
נכנס למועדון בודקים.
כל כך יפה.
כל כך גבוהה.
כל כך לא מושג לפי קו המחשבה שלי
"בחור כזה בחיים לא יסתכל על בחורה כמוך. שמנה, נמוכה שנראית כמו משהו שזרקו מהמיטה באמצע הלילה במקרה הטוב"
מה שגרם לי אוטומטית להיות כלבה אליו.


הפעם הראשונה שהחלפנו מילים תכתב עוד בספרי העולם כסיפור ההכרות הכי מצחיק... אבל אי אפשר להעלות אותו פה על הכתב...
יש סיבה שקוראים לו אלברט.
ויש סיבה שהוא בין הבודדים שמכיר אותי מספיק כדי לומר
"אם את קוראת לי אלברט אז סימן שעיצבנתי אותך או שקרה משהו"
לרוב זה שהוא מעצבן אותי.
"זה לא ניהיה יותר ירוק!!!!" אני צועקת תוך זקירת אצבע לכיוון העיניים שלי.


בסופ"ש חגגתי יום הולדת.
היה לי, כמו תמיד האמת, קשה.
השנה אנחנו יכולים לחגוג יחד.
ואלברט הראה לי כמה שהוא אוהב אותי.
הדרך שלו לעשות את זה היא דרך פשוטה.
שאני כל כך כמהה שתעשה על ידי מישהו בעתיד.
הוא פשוט שם אותי ראשונה.
על פניו.


בשבילי זה לא טרוויאלי.
אני זאת שתמיד אוהבת יותר.
מעניקה יותר.
מגוננת יותר.
חושבת יותר.
מוותרת יותר.
הפעם לא.
אלברט הוא זה שאהב יותר. והעניק יותר.
ובעיקר שם את עצמו שני.
זה כל כך ריגש אותי.
זה היה כל כך ראשוני בשבילי.
והעניק לי תקווה שאני ארגיש את ההרגשה הזו שוב. מהר.


---------------------------------------


4 שנים.
4 שנים חיכיתי לטלפון הזה.
"חייים! מזל טוב!!
שניה, אני מתבלבל - אבל זה רק אני כפרה
נו מה לעשות, אני לא עומד בפניך - דווקא בתחום העמידה אין לך בעיות אבל בוא נפסיק עם הרמיזות המיניות...
טוב.
אז איך זה להיות זקנה בלה? - אז איך זה להיות פיזון?
ואת נשמעת גמורה.  - אם אין מחמאות אז בוא נפסיק את השיחה פה.
לא... גמורה בקטע טוב.. שאת חוגגת...  - כן. אני לא מפסיקה לחגוג.
אז שתדעי שאני אוהב אותך המון המון המון למרות כל המסביב.
ושתמשיכי לחייך.
תודה שצלצלת. - הא.. ברור!"


אז קודם כל זה לא כל כך ברור.
כי אם זה היה  ברור אז הבקבוק שמפניה מאותו יום הולדת ששלחת אותי לעזעזל, אתה זוכר.. יום הולדת 30,  לא היה מחכה לך במקרר שנתיים (אל תדאג, שתיתי אותו עם מישהו מדהים. עם מישהו שגרם לי להרגיש נאהבת. גם אם זה היה ל-24 שעות).
ואם זה היה ברור אז מתוך ה-4 שנים שאנחנו מכירים, זה קצת מפתיע שזאת השיחת טלפון הראשונה ליום הולדת שקיבלתי.
ואם זה היה ברור אז לא הייתי מתרגשת כמו ילדה על זה שצלצלת.
אם הכל היה ברור.


הא.. ועוד דבר. 
דחוף את "אני אוהב אותך המון המון המון למרות המסביב".
כי כשעושים את הספירה הסופית. 
אז לך יש את רחוב גורדון, ולך יש "גם אני מתרומם. ה.מטוס" ובעיקר יש לך את עצמון על שם העצמאות.
לך יש כל כך הרבה מסביב שזה מדהים בעיני שזכרת את היום הולדת שלי.
ומה שיותר מדהים ובעיקר עצוב זה שהסכמתי לענות.
-------------------------------------------


אלברט. 
יום אחד תקרא את זה, אני בטוחה.
(כי רוב הסיכויים שאני לא אתאפק ואקריא לך)
ואני רק באמת יכולה לומר תודה.
הרבה דברים איתך היו הפעם הראשונה.
ואת ההרגשה הזו.
של מה זה אומר שמישהו שם אותך ראשונה 
אני לעולם לא אשכח.
אוהבת.

בת 32. או 3. או 2.

אבל הבטחת לעצמך.
הבטחת לעצמך כל כך הרבה פעמים.
בכל כך הרבה הזדמנויות.
רצית כל כך להיות משהו אחר.
בכל הכח ניסית.
אבל אין.
לא יעזור את זאת מה שאת.


קורים לך כל כך הרבה דברים.
חלקם בשליטתך.
חלקם לא.
את יודעת מה אומרים..
קארמה... מזל... ייקום... 
את הכל את מכירה.
ועל הכל את מסתכלת בעניים מזוגגות מדמעות.


לפני כל כך הרבה שנים הסתכלת על הגיל הזה ביריאה של כבוד (וכן, אין לי מושג איך לכתוב את זה)
היית משוכנעת שתיהיה שם.
בבית.
עם הילדים.
ועם הזוגיות הזו שמחזיקה.
מעמד ואותך.


והיום.
את מתחננת שאף אחד לא יראה.
לא יכנס.
כי אין לך כח להסביר את הטירוף.
את המחשבות שרצות כל כך מהר.
את ההנאה מהדברים הקטנים.
את הכל.
אין לך כח פשוט.


את בת 32
וכלום.
כלום לא כפי שציפית וייחלת.
וקיווית.
וכלום.


ואת יודעת, את יכולה למכור לעצמך על הכח לשנות..
ובאמת השנה עשית עבודה מצויינת.
אבל כל העבודה הזו רק חידדה את העובדה
שכל התוכניות נהרסו.
שכל מה שרצית.
לא קרה.
יכול להיות שעוד יקרה.
אבל הדרך עוד ארוכה ארוכה.


מה האחל לעצמי לשנה ה33 של חיי? או שמה זה 31?
להיות יותר חכמה.
להיות הרבה יותר טיפשה.
להיות יותר נאהבת.
להיות יותר אוהבת.
לוותר לפעמים
לאפשר להפתעות לקרות ולא להתאכזב.
ו....


וואלה לא יודעת
רק שיקרה כבר.

מחלה

סבתא שלי הורישה לך את הגן הזה.
הגן הזה של המחלה.
כשהייתי קטנה הוא תקף הרבה יותר.
פעם מישהו רמז שזה התפרץ אצלך אחרי הלידה שלי.
כמעיין דיכאון אחרי לידה קטן.
ואחר כך.. ב"התבגרות שלי" אני זוכרת את רגעי ההבנה שלי.
ההדחקה שלי.
אמא חולה.
זה לא את.
את בסדר.
אמא פשוט חולה.


אני זוכרת את הבריחה לחדר, לצלצל לאבא בהחבא...
לשאול מתי הוא מגיע.
כי אמא חולה.
כי צריך מישהו שיספוג את האש בשבילי.
והוא אף פעם לא האמין לי או בא יותר מוקדם.


מאז שסבתא הלכה את יותר בסדר.
היא מתפרצת מתוכך לפעמים.
ואני?
אני יודעת את נקודות התורפה.
אני קוראת לך יהודית ואת מתה.


את יודעת זה מוזר.
לא פעם שואלים אותי למה אני כזו..
ככה. 
כל כך חסרת בטחון.
כל כך חסרת מנוחה.
כל כך רוצה לא להיות פה לפעמים.
כל פעם התשובה בראש שלי היא זהה.
ואני תוהה איך האדם שאמור לאהוב אותי הכי הרבה מפיל אותי למקומות הכי עמוקים ואפלים של הכאב?


התקופה הזו היא תקופה מדהימה בשבילי.
אני פורחת.
בעיקר מבפנים ומקרינה החוצה.
התחלתי לצאת.
התחלתי להעריך את עצמי.
התחלתי לרזות.
בשבילך זה סוף העולם.


השיחות ההזויות איתך
שאת לובשת על עצמך את הבעת הילדה הקטנה
"מי יותר יפה" ו"לי יש את האף היותר יפה"
אלוהים. 
איך נהייתי אמא בגיל כל כך מוקדם?
ועוד לא מבחירה.


היום זה התפרץ שוב.
המחלה שלך.
ושוב כהרגלי עניתי.לך.
שאגה שנובעת מכאב שמצטבר.
ונבהלתי מעצמי.
כבר שנים אני מטפלת בעצמי כדי לא להכנס לפינות הללו.
והנה החיה פה.
בועטת ונושמת.
מתנה קטנה מסבתא.
תודה כלבה.


ומה יהיה?
איך אוכל להבטיח שהחיהמחלה לא תתפרץ על אחד הילדים שלי?
איך אוכל להבטיח שהם לא יסתכלו עלי כמו שאני הסתכלתי עליך בשלבים השונים של המחלה שלך?
איך אוכל להבטיח?
השאלה הזו לא עוזבת אותי אפילו לדקה.
------------------------


כהרגלי במצבים הללו (שלא קרו כבר כמה חודשים טובים, מאז שטוב לי)
אני פונה אליך.
כי אין כמו רצון להמחק ולא להתקיים שמשולב באדם הכי גרוע בשבילך עלי אדמות
זה המתכון הבטוח למחיקת הכאב הבלתי נתפס מאמא
והבאת כאב מוכר יותר. 
ממכר יותר.
של דחייה.


אלוהים, המוח האנושי הוא דבר מדהים ואפל.
וגם לפעמים מאוד מאוד טיפש.


------------------------


למי שיקרא את זה:
אמא שלי היא האדם הכי מדהים בעולם, הכי אוהב, ודואג אבל אין מה לעשות.
היא חולה. סינדרום הילדה הקטנה.
המחלה שלה נובעת מאשה קרה,
שלא ידעה לאהוב,
ולא ידעה לטפח ולגרום לה להאמין שהיא יכולה לקחת את העולם בעיניים עצומות
רבותי... קבלו את סבתא שלי במחיאות כפיים סוערות.
אז אני לא כועסת. אני אפילו מבינה.
אבל זה לא מונע מהכאב לחלחל בלי הכרה.


------------------------
0230 עכשיו. 
אחרי שהלכת.
אנחנו זיון מעולה אמרת.
וצדקת בכל מילה.
בכל הברה.
כי אין ביננו משהו אחר.
אבל אני יודעת שאת הדקות האלה בכתף שלך.
בנקודה הזו, ששימשה כל כך הרבה בנות בעבר, אף אחד לא יקח ממני.
ואני יודעת שאין הסבר הגיוני אבל הנקודה הזו מצילה אותי מעצמי.
כשאני רוצה למות, כי הכאיבו לי כל כך, הנקודה הזו
שאני מתכרבלת לתוכה, היא רק שלי.
אני יודעת שהמחלה תחזור, והיא תחזור, היא תמיד חוזרת,
ואתה, בעזרת (ה)שם לא תיהיה יותר בחיי או בתוכי
אני יודעת שאני אדמיין את עצמי מתכרבלת בנקודה הזו
או Better Yet אמצא מישהו אחר שיכיל את ההתכרבלות שלי.
אני מתה שתקרא את הכל, תביט לתוכי ותדע על מה הסערה.
אבל כבר 0238 עכשיו.
ואתה כבר ממזמן לא פה.

נסיך מלפני שנה.

כמעט שנה עברה מאז שוחחנו ככה.
בחופשיות.
מתורבתים.
(על מי אני עובדת? מתורבתים בתחת שלי. שני בדואים)
אבל זה זרם.
זה הרגיש כמו שני אנשים.
פחות או יותר.
כי ביני לבינך תמיד יש חומות.
לא היתה אמת לאורך זמן.


ועכשיו?
עכשיו הגעגוע לזה הורג אותי.
הייתי מסתפקת בשיחה הזו.
הייתי מסתפקת.
נסיך.


אני
אני שנראיית כל כך גדולה במציאות.
פנים מול פנים.
שאין עליה
ואין דבר שהיא לא יכולה לעשות
לא יכולה עליך.
מתגמדת.
כי זו המציאות שלי.
השגוייה.


בחישוב הסופי שלנו
אתה לוקח.
ולוקח בגדול.
לא כי אתה יותר.
כי אתה הבנת שיום אחד אתעורר ואראה כמה קטן ולא בשל אתה ואברח ממך.
אז עדיף לא להכנס לזה.
בזה היית יותר.
חכם.
נסיך.


אז התעוררתי.
וברחתי.
אבל לא מספיק רחוק
ולא מספיק מהר.
והבדידות שמפנה דרך לגעגועים
הורגת אותי.


נסיך.

הלוואי

הלוואי. הלוואי שהייתי יכולה להעלם עכשיו
להעלם. לא לברוח.
להכנס למכונית וליסוע.
להעלות על מטוס ולטוס.
לההפך לשקופה. ופשוט לא להיות.

יש בתוכי את המחשבה המטומטמת שאם אני העלם אני לא ארגיש.
לא ארגיש את הכאב הפיזי הזה המחלחל כמו מחלה.
ששורף לי כל תא בגוף.
שורף.
ההשפלה.
הדחייה.
הכמיהה.
געגועים עזים לפנטזיות שלא קיימות.

הייתי נותנת הכל כדי לא להרגיש.
לא להרגיש. כלום.
כדי לגרום לשריפה הזאת לא להיות.

אוף. שונאת שאת כל המצב יצרתי בעצמי.
לפעמים אני תוהה האם לא כדאי היה פשוט לקחת סכין ולחרוט בבשר.
יש לי הרגשה שזה היה כואב פחות ממה שאני עושה לעצמי.

אבל אז אני נזכרת שאני צריכה להיות נורמאלית.
להראות פחות מופרעת ממה שקורה מתחת לפני השטח.
נזכרת וכואבת.  

מניעים וריצות

זה מצחיק.
הקטע הזה של הבדידות.
איך פתאום זה נוחת.
כמו כאפה מצלצלת.
אבל על הלחי הלא נכונה.

לפעמים זה תופס אותי בעבודה.
לפעמים בשיחה עם חברים.
או במקומות האלה שאני מנסה לארגן לעצמי חברה -וזה לא עובד.

אני תמיד שואלת את עצמי איך מרגיש מישהו עם המון חברים.
אחד כזה שלא צריך לצלצל שוב ושוב
לכל האלפון שלו כדי למצוא מישהו ללכת איתו להופעה.

אני באמת תוהה ומקנאה איך זה עובד.
האם הוא בכלל מגיע לחיוג השני או שתמיד הראשון מספק?

היום היו לי כרטיסים שוב לרד.
ושוב הייתי צריכה לעבור חצי אלפון.
שכל מה שרציתי היה לחייג לך.
אבל אני לא מטומטמת מספיק/בעלת ביצים לעשות את זה.
כי שהבדידות מראה את פרצופה המכוער וכואב לי
משום מה האינסטינקטים שלי מחפשים עוד כאב.
כאב מוכר.
ואז אני אוטומטית בראש רצה אליך.

כשה-Stranger שלי הלך ממני ובעיקר מהעולם הזה
חלק מהכאב שלי היה שהוא לא יראה אותי מתבגרת.
הופכת לאישה שהוא ראה.
שהוא ראה ואני לא האמנתי שיהיה.

ועכשיו שהמציאות סוג של חוזרת על עצמה
(טפו טפו טפו) ואני מסתכלת על אבא שלי
ובכאב שלו..
על עצמו, על הזקנה ועל הכאבים הפיזים שהוא מרגיש
כואב לי.

הפיזיות של הכאב הזה היא מדהימה.
היא חותכת בבשר.
המחשבה שהוא לא יראה אותי.
אין לי מילים מהחור שנפער לי בכל תא בגוף מהמחשבה.

כשה-Stranger שלי הלך ממני ובעיקר מהעולם הזה
שמתי לב שמבנה האישיות שלי הוא כזה
שאני מתאבלת לפני הזמן.
אני עצובה ימים שלמים לפני
כדי שזה יכאב פחות כשזה מגיע.
כמובן שזה בולשייט ברמה בינלאומית
ועד עכשיו לפעמים אני מדממת מכאבי הגעגועים אליו.

ועכשיו שהמציאות סוג של חוזרת על עצמה
(טפו טפו טפו) ואני מסתכלת על אבא שלי
אני תוהה אם לא כל החיים שלי
אני מתכוננת למותו.
העצבות הזאת שמלווה אותי.
האחריות הזו שאני סוחבת. שהיא בכלל לא שלי.

ימים שלמים העברתי בתור ילדה בתל השומר.
סוחבת את אמא שלי בהרגשה שהיא מאבדת את הבעל שלה.
היתה לי פינה קבועה במחלקת לב.
שפעם פעמיים בשנה הייתי מבקרת בה.
הפינה עם העציץ.
והמרק החמוץ מתוק באפרופו.

נראה לי שזה מה שעיצב אותי.
אולי זה היה ההתמוטטות המוחלטת של התא המשפחתי.
כי אי אפשר לצאת לטיול שאבא חולה.
ואי אפשר לעצבן את אבא - כי אבא חולה.
ואי אפשר לחיות כי אבא חולה.
בדיעבד אבא לא היה חולה.
היתה לו בעיה בלב.
זהו.
שיגרתי בזמנים כאלו.
אבל אז.
אז לא חיינו.

אז נראה לי שכל החיים אני מתכונתת למותו.
ועכשיו.. שהזקנה דופקת.
ואני מרגישה את הכאב.
שוב עולה המסקנה שהכל היה שטויות.
שאי אפשר להתכונן לזה.
אי אפשר.

ועכשיו צריך לחיות ולא לכאוב.

לפעמים

לפעמים.
לפעמים בלילה אני חושבת שהחיים הללו לא בשבילי.
הכאב. הבדידות.
לא בשבילי.

לפעמים אני חושבת שנולדתי פגומה. חסרת חלק. או חלקים.
חלקים שיגרמו למכניזם שלי לעבוד ללא תקלות. ללא כאבים.
ללא רגשות. ללא מחשבות.

האמת?
שבתקופה האחרונה זה לא רק בלילה.
זה מתקיף אותי באמצע היום.
בעיקר בהתנהלות מול אנשים.
אנשים שכבר מזמן צריכים להיות מלווים החוצה מהלב שלי.
מהתוך שלי.
מהחיים שלי.

ושוב.
המפתח הוא אני.

אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מוותרת לעצמי.
מאפשרת לעצמי להיות לא אני.
לא אותנטית.
ובעיקר מאפשרת לעצמי להיות לא מאושרת.

אני.

אני חייה את חיי ואני לא מאושרת.
אין לי כביכול סיבה להיות במקום הזה.
במקום האי-אושר.
אך בכל זאת - אני שם.
יש לי רצון לנסוק.
יש לי רצון ליסוע.
יש לי רצון לברוח.

ומה מקבע אותי?
מקרקע אותי?
מי?

אני.

מנסה להבין

אני מנסה להבין.
מנסה להבין מה אני אמורה להרגיש עכשיו.
או בכלל.
מנסה להבין למה העובדה שאני לא מרגישה בכלל מרגישה לי כל כך לא נכון.

חחח

איזה משפט מצחיק.
העובדה שאני לא מרגישה בכלל מרגישה לי כל כך לא נכון.
כל כך לא אני.

להרגיש.
איזה רגש מצחיק.

וגם למה להרגיש?
והאם להרגיש רע עם זה שאני לא מרגישה?
כמה מחשבה צריך להשקיע בהרגשה?

להרגיש או לא להרגיש.
זאת השאלה.

ושוב איתכם... Happy anniversary

התכוונתי לכתוב שוב פוסט עליך.
מה אמרת, מה עשית, מה מה מה.
או אולי זאת הבעיה.
אתה פשוט לא מעניין.
ההבנה לא נחתה עליך עדיין. וזה בסדר.
אחרי הכל אתה קטן.
כשתגדל תבין.

אבל אני יותר מעניינת
לפחות אותי.
אז מה נסגר מותק?
מה -לכל הרוחות- נסגר איתך??
את יכולה לומר לי?

אחרי שנה. שנה.
היום לפני שנה הוא העיר אותך לברר האם תגיעי למסיבה של מי שאחרי כמה חודשים תקרא מעתה "כלבה לכלבה כלבה 2".
סמס קצר. חצוף כהרגלו.
ואחרי הסמס הזה, המסיבה. ואחרי המסיבה. עוד סמס חצוף
ומפגש בלתי נשכח.
והתקרבות (או כך חשבתי)
ואז...
הגעתה של "כלבה לכלבה כלבה" הראשית.

ולמדת.
ובגרת.
ובכית.
והתפקחת.

ועכשיו?

מה התירוץ עכשיו?
Happy anniversary?
Give me a break.
please.

הוא עדיין לא הבין שהוא לא ימצא את זה אצל בחורות שהוא מגדיר אותן "כלה"
ואת?
מה את לא מבינה?
את הרי "מבינה" הכל.
ההשלמה היא שם.
ההשלמה שלפעמים הסודות והמחשבות הכמוסים והאפלים יכולים להחלק רק עם אנשים כמוסים.
אז מה -לכל הרוחות- זה היה עכשיו?

ומאיפה ההשלמה הזאת הגיעה פתאום??
ההשלמה של "זה רק סקס וזה בסדר"
לא.
לא רוצה.
לא רוצה לבזבז את הזמן שלי על "רק סקס"
ואז אני עונה לעצמי.
So Don't
מי מונע בעדך?

אני.

מה זה היה לכל הרוחות?
בניה מטומטמת של האגו שלך?
מה את לא מבינה?
הוא אמר לך שתמיד תיהיה שם.
ועכשיו אמרת לו "עד המוות אני יהיה"
מעולה.
יופי.
קחי שקל.
זה לא הצורה שרצית להיות שם.
עבור אף אחד.
אף אחד.
.
בעבר בעיקר, לא בשבילו.

ועכשיו?
חשבת שזה שיעור שכבר סיימת.
טעית.
לפעמים הסודות והמחשבות הכמוסים והאפלים יכולים להחלק רק עם אנשים כמוסים.
תפנימי.