זה מצחיק.
הקטע הזה של הבדידות.
איך פתאום זה נוחת.
כמו כאפה מצלצלת.
אבל על הלחי הלא נכונה.
לפעמים זה תופס אותי בעבודה.
לפעמים בשיחה עם חברים.
או במקומות האלה שאני מנסה לארגן לעצמי חברה -וזה לא עובד.
אני תמיד שואלת את עצמי איך מרגיש מישהו עם המון חברים.
אחד כזה שלא צריך לצלצל שוב ושוב
לכל האלפון שלו כדי למצוא מישהו ללכת איתו להופעה.
אני באמת תוהה ומקנאה איך זה עובד.
האם הוא בכלל מגיע לחיוג השני או שתמיד הראשון מספק?
היום היו לי כרטיסים שוב לרד.
ושוב הייתי צריכה לעבור חצי אלפון.
שכל מה שרציתי היה לחייג לך.
אבל אני לא מטומטמת מספיק/בעלת ביצים לעשות את זה.
כי שהבדידות מראה את פרצופה המכוער וכואב לי
משום מה האינסטינקטים שלי מחפשים עוד כאב.
כאב מוכר.
ואז אני אוטומטית בראש רצה אליך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה