יום שבת, 18 בדצמבר 2010

מישהו לשתוק איתו

אני כבר לא זוכרת כמה ארועים כאלו הייתי בהם.
ארעים או מסיבות?
מה זה משנה?
עם רעש, בלי רעש
עם אוכל, בלי אוכל
אבל עם כמויות בלתי הגיוניות של אלכוהול.
כאילו כולם מנסים לברוח ממשהו ורק עם האלכוהול מצליחים....
אבל אני לא שותה בכמויות בארועים הללו.
אין לי כח לברוח.
זה מעייף
זה עושה קמטים
וזה בעיקר בלתי אפשרי לשתות בכמויות שאני רוצה כשאני אחר כך מחזירה את עצמי הביתה...


הערב הארוע היה אותו ארוע.
אותה מסיבה
הרבה אנשים שאני לא מכירה
והרי כולן אומרים לי
תצאי
תראי את עצמך
תכירי
שיראו אותך
ובלה בלה בלה

וזה לא כמו שכל האנשים סביבי נראו כאילו הם מבלים יותר ממני
או נהנים יותר ממני
והם אפילו שתקו כמוני.
אבל לפחות היה להם עם מי לשתוק.
הם שתקו ביחד.

זה מה שאני רוצה.
מישהו לשתוק איתו.
לשבת על ספה ביחד
ולשתוק.

יום רביעי, 8 בדצמבר 2010

מכתבים אנונימיים

My Stranger

עזבת את החיים שלנו לפני שנתיים.
מילאת תפקיד מרכזי.
כל שבת שיחת טלפון.
כל יום הולדת שיחה עם שיר.
השיר.
השיר שאמא ואתה נהגתם לשיר.
או שזה היה שיר אחר?
אני כבר לא זוכרת.
אני זוכרת את הדרך המיוחדת שהיית עונה לטלפון.
בריבים הכי נוראיים עם האנשים שידעו להכאיב לי הכי הרבה היית שם.
רחוק פיזית אבל עמוק בלב ובאוזן.
מנחם.

בדיעבד אתה היחיד שאמרת לי אי פעם מה אני שווה.
והאמנת בזה.
ואני? אני אפילו התחלתי להאמין בזה.
שמת במילים מה שאחרים לא ידעו איך לומר.

חיית את החיים בתחמון. לא ידעתי עד כמה היית תחמן.
ושקרן.
אבל הקסם הזה.
הקסם שגרם לחייך להראות הרבה יותר גדולים ממה שהם היו,
לא אבד לך עד היום האחרון.

היום האחרון שבו דיברנו איתך.
היום האחרון שעשיתי בו מעשה טוב. גרמתי לאבא לדבר איתך בפעם האחרונה ולומר לך כמה הוא אוהב אותך.
המתנה הכי גדולה שאי פעם יכולתי להעניק לו.
היום האחרון שהתחילה לחלחל לי תחושת האשם שלא נסעתי להיות איתך.
להחזיק לך את היד בסוף.
התחושה שלא עוזבת אותי עד עכשיו.

אתה יודע שמיסגרתי את מה ששלחת לי?
אישה בת 31 עם תמונה ממוסגרת של בולים של יודה בחדר השינה.
כי מאחורה כתוב "חושב עליך כל הזמן, באהבה"
לפעמים אני מחליפה בין הצדדים.
שיראו גם את מה שכתבת.
ובעיקר. שאני אראה.
וארגיש את ההרגשה הזו שידעת לתת לי.
את ההרגשה הזו שאני לומדת לתת לי לבד.

----------------------------------------------------------------------------------------------------

ההבל בין כלה לצ'וצ'יה

אהבתי אותך שנתיים וחצי מחיי.
האמת?
שזה שקר.
אפילו שקר גס.
אהבתי פנטזיה.
חשבתי ששני אנשים שכל כך מתאימים מינית חייבים להיות מתאימים בחיים האמיתים.
Boy, was I wrong!

והאמת?
אין לי בעיה עם זה.
שנתיים וחצי של אנשים טובים שהחזיקו לי את היד והראו לי את המציאות.
ובעיקר את עצמי.
עכשיו אני רואה אותה לבד.

חייבים להודות שהיה שווה את זה.
עם כל הכאב.
עם כל הכלבות שפגשתי בדרך
בחיים לא חשבתי שאדע מה אומר המשפט "כלבה לכלבה כלבה"
(פעם, אחת הכלבות שאלה אותי אם היה שווה לפגוש אותך כי הבאת איתך הרבה כאב.
ניסיתי להסביר לה שכן.
כי אם לא הייתי פוגשת אותך לא הייתי פוגשת את עצמי בכל המצבים שאני לעולם לא יחזור אליהם.
וגם לא הייתי מבינה דבר אחד או שניים עלי ועל מה שאני צריכה לשנות בתוכי).

וכבר היו לנו את השיחות.
אתה יודע... השיחות.. השיחות שאתה יודע שיצאת שמוק אין ספור פעמים אבל לא מסוגל לומר טעיתי ואני מספרת לך שהייתי מאוהבת בך.

אתמול נסענו לבקר במחסן שיכיל את התרומות של האנשים בפרוייקט הזה שאני עוזרת לך בו מאז יום שישי, שמת לב בכלל שהיה כל כך רע?
זאת אומרת, זאת היתה הפעם הראשונה שלנו ביחד.
רק אתה ואני.
בלי סקס.
שני אנשים.
במכונית.
והיה רע.

גרמת לי להרגיש שוב חסרת בטחון.

גרמת לי לראות באמת כמה אתה ילד קטן מונע מאגו
(והייתי שם מותק. אנחנו כל כך דומים שזה מחליא. אבל אני שמחה לספר לך שעוד שנתיים, שתגיע לגיל המופלג 29 זה אמור לעבור. עם הבנה שלשחרר את האגו זו המתנה הכי גדולה שאתה יכול לתת לעצמך).

גרמת לי לשנוא איך שאתה מדבר לאנשים
(אמרתי לך שהבעיה שלך זה שאתה עושה דבר מדהים פה, אבל אתה יודע שאתה עושה דבר מדהים ומתנהג כאילו חייבים לך משהו).

גרמת לי לשנוא את עצמי שאני מתקנת אותך על היחס שלך לאנשים ועל כל מה שיוצא לך מהפה, כי היית גס.

אבל אני סוטה.

אני שאהבתי אותך שנתיים וחצי יושבת באוטו.
אתה נוהג ועונה לשיחות.
אני מדברת על השיחה שלך עם אחד החברים שלך.
אני יודעת שזה קשה, כי היו באמת מאות כאלו, אבל אני מדברת על השיחה שבו ציינת כי אתה מחפש כלה עכשיו כי זיינת כבר את כל תל אביב ומשעמם לך כבר.

אז קודם כל: שלום.
זוכר אותי?
הבחורה שיושבת לידך פה באוטו?
הבחורה שהייתה מאוהבת בך?
לא אומרים דברים כאלו לידה.
אז עזוב שאני יודעת שהערת "זיינתי את כל תל אביב" באה אחרי שצחקתי עליך ואמרתי  לך שחשבתי בפעם הראשונה שנפגשנו שזיינת חצי מתל אביב. סבבה. ילד. אגו. אבל ילד חמוד.
אבל ראבק מאמי.
טיפה כבוד אלי.
טיפה.
תן לי את האשליה לחשוב שאתה מבין איזה טיפוס יושבת לידך.
האם זאת הצ'וצ'יה או האם זאת טיפוס הכלה?

אז בוא אני אסביר לך, בפשטות, מה ההבדל בין צ'וצ'יה לכלה:

צ'וצי'ה - אלו כל הבחורות שצלצלו אליך בשעתיים שהייתי איתך (ונראה לי שהיו יותר מ-10 כאלו, יכול להיות שפחות) שזיינו לך את השכל והתבכיינו שאין להן כח לגשת לתחנת האיסוף הקרובה ושתגיע לאסוף את ה"קטשופ, חזיה, גרביים ובאנג ששמתי בשקית" מהבית שלהן.
אלו הן הבחורות שאתה בחרת לזיין כאשר זיינת את כל תל אביב.
מבין?
אתה עונה למאות שיחות. מארגן תרומות, מארגן מחסן. מארגן מדיה. מארגן משאית.
והן?
יולדות לך על זה שתאסוף את זה מהבית שלהן. כי אין להן כח לרדת למטה.


וכלה? 
היא הבחורה שמאז יום שישי מחזיקה לך את היד ועוזרת בכל מה שצריך.
אתה יודע, זאת שבזמן שכל ה"חברים" שלך ישבו באילת או גירבצו שאלה אותך "מה אתה צריך?"
ששואלת "איך אפשר לעזור" ו"מה עוד צריך לעשות"
שיודעת שהיא חלק קטן ממערך שלם של עזרה. אבל היא פה.
זאת שעושה. זאת שמשיגה. זאת שמזיזה הרים כי אכפת לה יותר מאשר מעצמה.
ולמען הסר ספק - לא עשיתי את זה בשבילך.
לא עשיתי את זה כי אני מאוהבת בך
(והכלה הזאת לא תיהיה הכלה שלך).
עשיתי את זה כי המטרה חשובה.
וזאת מותק. זאת כלה.


אז בפעם הבאה שאתה מוציא את השטות הזאת מהפה, השטות הזו שאתה מחפש כלה.. רצוי שבכלל תבין איך היא נראית וממה היא עשויה.

(ואז אולי תדע לבחור)