יום שבת, 7 באפריל 2012

אמא אהובה

היא אוהבת אותי. 
זאת אדע תמיד. 
אבל אמא היא לא יודעת להיות. 

ברגעים האלה. 
שלי אין כוחות. 
כי אני חולה - ולא משנה מה המחלה, האם היא פיזית או נפשית
אין לי כוחות להיות האמא של עצמי. 
ולטפל בי. 

אני לא מבינה איך האינסטינקט שלה לא עובד. 
אני לא מבינה איך היא לא זורקת הכל ומגיעה לפה. 
להחזיק לי את הראש. 
ללטף. 
לחזק אותי. 

איך היא לא רואה? 
למה ההצעה שלה תמיד היא - ״אולי תגיעי את אלינו?״

וכבר דיברתי איתה. 
הפניתי את תשומת ליבה כי היא לא רואה. 
לא רואה אותי. 
לא רואה כמה היא, למרבה האירוניה, אגואיסטית. 
פשוט לא רואה. 

ואני? 
אני מתה פה. 
מרגישה כל כך לא טוב. 
ותחושת האכזבה, שאני כל כך מתחננת שתצא מגופי, לא עוזבת. 
הילדה הקטנה שמשוועת לליטוף. לחיבוק. למילה חמה ואפילו פינוק לא מקבלת את מה שהיא כמהה לו. 

ואז העצב משתלט שוב. 

אבל אז האישה שבי פונה לכתיבה, ונותנת לילדה הקטנה דרור.
וכך משחררת שתי בעיות: העצב והפינוק.
לילה טוב.