Up and Down, Down and Up

לפעמים.
לפעמים יש שבועות בהן אני אשכרה מרגישה נורמאלית.
מרגישה שאני מתנהגת בסדר.
נכון.
בדרך הנכונה.
נורמטיבי.
נורמאלי.
איך שלא תרצו לקרוא לזה.


בדרך כלל אלו השבועות שאני מחוזרת.
שאני מחזרת.
שאני נאהבת.
שאני מרגישה שאני יכולה לטרוף את העולם.


ואז יש את הימים הללו.
שהם חור שחור.
חור שנפער. שנפצע. שמדמם.
ימים כאלו שאני מצטערת שקמתי בכלל.


ימים שבהם אני מבינה שההתנהגות האב-נורמאלית שלי
הביאה להרס השבועות הטובים.
ואין דרך חזרה.
ולא משנה כמה פליפ-פלפים באוויר אני יעשה.
שום דבר לא ישנה את העובדה שאני כבר לא שם.
ושאני לא יכולה לחזור.

כן, כן, ימים הרחמים העצמיים.

כאלו שחונקים כל פינה טובה בגופי.

בנשמתי.

בחיי.

Up and Down.
Down and Up.
כולם אומרים שככה זה אצל כולם.
ורק אני. בראש שלי. מרגישה שזה רק אני.