בת 32. או 3. או 2.

אבל הבטחת לעצמך.
הבטחת לעצמך כל כך הרבה פעמים.
בכל כך הרבה הזדמנויות.
רצית כל כך להיות משהו אחר.
בכל הכח ניסית.
אבל אין.
לא יעזור את זאת מה שאת.


קורים לך כל כך הרבה דברים.
חלקם בשליטתך.
חלקם לא.
את יודעת מה אומרים..
קארמה... מזל... ייקום... 
את הכל את מכירה.
ועל הכל את מסתכלת בעניים מזוגגות מדמעות.


לפני כל כך הרבה שנים הסתכלת על הגיל הזה ביריאה של כבוד (וכן, אין לי מושג איך לכתוב את זה)
היית משוכנעת שתיהיה שם.
בבית.
עם הילדים.
ועם הזוגיות הזו שמחזיקה.
מעמד ואותך.


והיום.
את מתחננת שאף אחד לא יראה.
לא יכנס.
כי אין לך כח להסביר את הטירוף.
את המחשבות שרצות כל כך מהר.
את ההנאה מהדברים הקטנים.
את הכל.
אין לך כח פשוט.


את בת 32
וכלום.
כלום לא כפי שציפית וייחלת.
וקיווית.
וכלום.


ואת יודעת, את יכולה למכור לעצמך על הכח לשנות..
ובאמת השנה עשית עבודה מצויינת.
אבל כל העבודה הזו רק חידדה את העובדה
שכל התוכניות נהרסו.
שכל מה שרצית.
לא קרה.
יכול להיות שעוד יקרה.
אבל הדרך עוד ארוכה ארוכה.


מה האחל לעצמי לשנה ה33 של חיי? או שמה זה 31?
להיות יותר חכמה.
להיות הרבה יותר טיפשה.
להיות יותר נאהבת.
להיות יותר אוהבת.
לוותר לפעמים
לאפשר להפתעות לקרות ולא להתאכזב.
ו....


וואלה לא יודעת
רק שיקרה כבר.