יום חמישי, 27 בינואר 2011

לפעמים

לפעמים.
לפעמים בלילה אני חושבת שהחיים הללו לא בשבילי.
הכאב. הבדידות.
לא בשבילי.

לפעמים אני חושבת שנולדתי פגומה. חסרת חלק. או חלקים.
חלקים שיגרמו למכניזם שלי לעבוד ללא תקלות. ללא כאבים.
ללא רגשות. ללא מחשבות.

האמת?
שבתקופה האחרונה זה לא רק בלילה.
זה מתקיף אותי באמצע היום.
בעיקר בהתנהלות מול אנשים.
אנשים שכבר מזמן צריכים להיות מלווים החוצה מהלב שלי.
מהתוך שלי.
מהחיים שלי.

ושוב.
המפתח הוא אני.

אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מוותרת לעצמי.
מאפשרת לעצמי להיות לא אני.
לא אותנטית.
ובעיקר מאפשרת לעצמי להיות לא מאושרת.

אני.

אני חייה את חיי ואני לא מאושרת.
אין לי כביכול סיבה להיות במקום הזה.
במקום האי-אושר.
אך בכל זאת - אני שם.
יש לי רצון לנסוק.
יש לי רצון ליסוע.
יש לי רצון לברוח.

ומה מקבע אותי?
מקרקע אותי?
מי?

אני.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה