כשה-Stranger שלי הלך ממני ובעיקר מהעולם הזה
חלק מהכאב שלי היה שהוא לא יראה אותי מתבגרת.
הופכת לאישה שהוא ראה.
שהוא ראה ואני לא האמנתי שיהיה.

ועכשיו שהמציאות סוג של חוזרת על עצמה
(טפו טפו טפו) ואני מסתכלת על אבא שלי
ובכאב שלו..
על עצמו, על הזקנה ועל הכאבים הפיזים שהוא מרגיש
כואב לי.

הפיזיות של הכאב הזה היא מדהימה.
היא חותכת בבשר.
המחשבה שהוא לא יראה אותי.
אין לי מילים מהחור שנפער לי בכל תא בגוף מהמחשבה.

כשה-Stranger שלי הלך ממני ובעיקר מהעולם הזה
שמתי לב שמבנה האישיות שלי הוא כזה
שאני מתאבלת לפני הזמן.
אני עצובה ימים שלמים לפני
כדי שזה יכאב פחות כשזה מגיע.
כמובן שזה בולשייט ברמה בינלאומית
ועד עכשיו לפעמים אני מדממת מכאבי הגעגועים אליו.

ועכשיו שהמציאות סוג של חוזרת על עצמה
(טפו טפו טפו) ואני מסתכלת על אבא שלי
אני תוהה אם לא כל החיים שלי
אני מתכוננת למותו.
העצבות הזאת שמלווה אותי.
האחריות הזו שאני סוחבת. שהיא בכלל לא שלי.

ימים שלמים העברתי בתור ילדה בתל השומר.
סוחבת את אמא שלי בהרגשה שהיא מאבדת את הבעל שלה.
היתה לי פינה קבועה במחלקת לב.
שפעם פעמיים בשנה הייתי מבקרת בה.
הפינה עם העציץ.
והמרק החמוץ מתוק באפרופו.

נראה לי שזה מה שעיצב אותי.
אולי זה היה ההתמוטטות המוחלטת של התא המשפחתי.
כי אי אפשר לצאת לטיול שאבא חולה.
ואי אפשר לעצבן את אבא - כי אבא חולה.
ואי אפשר לחיות כי אבא חולה.
בדיעבד אבא לא היה חולה.
היתה לו בעיה בלב.
זהו.
שיגרתי בזמנים כאלו.
אבל אז.
אז לא חיינו.

אז נראה לי שכל החיים אני מתכונתת למותו.
ועכשיו.. שהזקנה דופקת.
ואני מרגישה את הכאב.
שוב עולה המסקנה שהכל היה שטויות.
שאי אפשר להתכונן לזה.
אי אפשר.

ועכשיו צריך לחיות ולא לכאוב.