חשבתי איך לקרוא לזה
האם "חברים" האם "סיומת"
והאמת? שזה לא באמת חשוב.
אני מוצאת את עצמי מתגעגעת.
לחיבוק.
לריח.
לנוכחות.
לפעמים למבט שלך מבין הרגלים שלי.
ויודעת ואפילו לא צריכה שזה יהיה עמוק בתוכי
שאתה לא.
אני מהטיפוסים שנקשרים.
שברגע מסויים אחד
אתה יכול לקנות מקום בלב שלי.
מה זה מקום?
חלקה.
בחורה עם Huge Tracks of Land כמו שמונטי אמרו פעם,
שמחלקת בחופשיות רבה מידי
Huge Tracks of Land מהלב שלה.
הרגעים האלה,
שבו אני מחליטה לתת מהלב שלי,
הסתכמו אצלך במבט מסוקרן, מעריץ, מסופק
נרדמתי וישנתי איתך מההתחלה.
מה שלא קרה עם אף אחד אחר.
ידעתי שאני יכולה להיות אישה וילדה
ואתה מכיל את זה
ואוהב את זה
ורוצה את זה.
כי אתה כזה.
נתת לי הרגשת בטחון שלא חשתי אותה עם אף אחד.
אבל אולי רצוי לומר
Past Tense.
אני חושבת עליך המון.
חושבת על איך היה.
ומה עכשיו.
ובעיקר מה יהיה.
עד עכשיו, כשהתחננתי לעצמי לשחרר,
התחננתי והתפללתי שאני אשחרר
אבל שמה שתפס אותי, שיעבור אליך
שתחשוב, שתרצה, שתזכר...
המצחיק הוא, שרק אחרי השיחה שלנו בתחילת השבוע
הבנתי... שאתה פשוט לא רוצה.
רוצה אותי בתור חברה.
כי את הדבר השני... זה שלא מדברים עליו... אתה לא בטוח שאתה רוצה.
זה לא אני. או אולי כן.
אבל לך יש את התירוץ המושלם.
מר אדוניי נתן לך את התירוץ המושלם
להתבגר בתחומים אחדים אבל להשאר ילד בתחום הזה.
האבסורד הוא, שזה מה גם שמשך אותי אליך.
אז עכשיו.
אני באמת מתחננת לעצמי לשחרר.
להניח לזה בצד.
להמשיך לבחור
שיהיה לו זמן.
שיהיה לו יכולת
ובעיקר רצון.
כי אני יודעת שאני בדרך הנכונה.
כי אני יודעת שאני יכולה.
כי אני יודעת שאני מבריאה.
בעצם, לא כל כך בטוחה שאי פעם הייתי חולה.
(תודה לניב על המשפט האלמותי: תפסיקי למתג את עצמך כמופרעת. (מישהו עוד יתחיל להאמין בזה))
