אז איך היה לך?
ערב יום ההולדת 30?
היה לך כיף או קשה? כואב או מהנה?
כל כך הרבה זמן קיוויתי שיכאב לך בדיוק כמו שכאב לי.
שתדמם מבפנים ושהדמעות ישטפו את עינך ללא הפסקה.
בדיוק כמו באותו ערב.
הערב ההוא ששלחת אותי לישון לבד והפטרת ״מחר היום הולדת שלך, לא?״ ולא צלצלת אחרי או אמרת מזל טוב.
אבל נראה לי האדונית הקארמה דאגה לך לכל החיים.
והיא גורמת לי להתבייש שכך רציתי. אבל כך באמת רציתי.
שיכאב לך.
כואב?
----------
האמת שלראות אותך במסיבה היה מעניין.
קרה ולא קרה מה שציפיתי.
לא נפלתי על הרצפה בשלולית
אבל כן, הבר נעלם והיינו אתה ואני.
לבד.
רק שנינו.
כמו בפעם הראשונה.
חייכתי לעצמי כי לא הפסקתי לראות אותך בתור הבחור בן ה-24 שגדלתי ביחד איתו, ולא בתור בן ה-30 המתבגר שמנסה להתגבר.
שקיפלתי לך את האצבע שדפקה על הבשר שלי בתוכחה, בעדינות וברכות, ושאלתי אותך בקול תמים:
״באיזה קטע אתה נוגע בי עכשיו״?
חשבתי שתמות.
הבנת שאני כבר לא שם בשבילך.
אין יותר כתף. אין יותר מעריצה.
שיחקתי איתך כדי שתעזוב אותי.
כדי שיותר לא אקבל הזמנה למסיבות יום הולדת.
(ציפיתי שאחרי שהאשמתי אותך בארגון אונס תעלם, אבל מסתבר שאתה יותר דפוק ממני :))
אז אהיה שלום יקירי בדימוס.
וכוס אמאמו גם לך.
