יום ראשון, 6 במרץ 2011

נסיך מלפני שנה.

כמעט שנה עברה מאז שוחחנו ככה.
בחופשיות.
מתורבתים.
(על מי אני עובדת? מתורבתים בתחת שלי. שני בדואים)
אבל זה זרם.
זה הרגיש כמו שני אנשים.
פחות או יותר.
כי ביני לבינך תמיד יש חומות.
לא היתה אמת לאורך זמן.


ועכשיו?
עכשיו הגעגוע לזה הורג אותי.
הייתי מסתפקת בשיחה הזו.
הייתי מסתפקת.
נסיך.


אני
אני שנראיית כל כך גדולה במציאות.
פנים מול פנים.
שאין עליה
ואין דבר שהיא לא יכולה לעשות
לא יכולה עליך.
מתגמדת.
כי זו המציאות שלי.
השגוייה.


בחישוב הסופי שלנו
אתה לוקח.
ולוקח בגדול.
לא כי אתה יותר.
כי אתה הבנת שיום אחד אתעורר ואראה כמה קטן ולא בשל אתה ואברח ממך.
אז עדיף לא להכנס לזה.
בזה היית יותר.
חכם.
נסיך.


אז התעוררתי.
וברחתי.
אבל לא מספיק רחוק
ולא מספיק מהר.
והבדידות שמפנה דרך לגעגועים
הורגת אותי.


נסיך.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה