צפיתי בך, הפעם לא בהחבא, בתוכנית הטלויזיה לפני יומיים.
בשבילך התיישבתי על הרצפה הקרה,
בגובה המתאים,
כדי שאוכל להסתכל עליך,
ובעינך
ככה. שווה בשווה.
ישבתי על הרצפה,
בטוסיק היה לי קר,
והאמת?
שגם בלב.
בגלל האישיות שלי,
אני נוטה להתגעגע למוכר.
גם שהמוכר הזה חולה ומטעה.
כשאני בודדה,
אני נזכרת בך,
תמיד ברכות,
תמיד בערגה.
ואלוהים רק יודע
כמה אני בודדה.
וכמה פעמים בעבר הרחוק הייתי פונה
לך.
אבל בתוכנית, כשאתה מדבר על האהובה שלך שנרצחה
ונלקחה ממך בברוטליות כזו
בעודי חושבת על הקארמה שלך,
והאם אי פעם תבין מה השיעור שלך
במה שקוראים לו ה"חיים" שלך בשלושה חודשים האחרונים
(למרות שאני בספק. וכן. אני מרגישה כלבה שאני חושבת ככה, אבל יודעת שזה נכון)
הסתכלתי עליך, ככה. פנים מול פנים
ולא הרגשתי דבר.
ציפיתי להרגיש.
משהו.
אפילו קטן.
כבר הכנתי את מתקפת הנגד לגעגוע:
"הוא כזה "איש נחמד", הציל אותך מאונס!
רק חבל שהוא אירגן אותו!"
אבל לא היה צורך בתזכורת הנוראית הזו.
כי לא ראיתי את ה"ילד" שאהבתי.
ראיתי מישהו זר.
ולא הרגשתי דבר.
פשוט לא הרגשתי דבר.
ברגעים אלו ממש
מסתיימת העצרת שארגנת
להבאת הרוצחים שלה לארץ.
לא הלכתי.
כי אני לא בטוחה שאם אני אראה אותך
לא ארצה להתנדב, לעזור ולהיות לצדך
כמו האישה שאני.
(וכמו שדולפינת המים שלי הזהירה אותי שארצה)
ולא משנה כמה תזכורות כואבות
אני אכין לעצמי על מנת להזכיר לעצמי
את ההתנהגות שלך
יש לי הרגשה שברגע שאראה אותך
אמס כולי.
שוב.
ואתאכזב מעצמי.
שוב.
אז אני נזהרת.
מתרחקת כאש.
בפעם הראשונה
מגינה על עצמי.
כדי שאתה לא תצטרך.
