כעס

 אני כועסת עליך. 
שונאת אותך אפילו.


ראיתי אתמול את הפרומו
ממש ג'יימס בונד קטן
חי בלה בלה לנד.
מדבר בטונציה הזו
שיכולה להעמיד נהרות של נשים וגברים אחריך.
למלחמה.


מצד אחד,
בא לי לנער אותך,
לומר לך שאתה מוציא את עצמך
כרודף פרסום קטן,
שהיא אהבה אותך מאוד
ואני בטוחה שהיא לא היתה רוצה 
שזה מה שתעשה עם חייך.
שתעצור אותם.
אבל שחושבים על זה
מצאת את הדרך לקדם את עצמך ואת המטרה בו זמנית
שהשם שלך יופיע בכל פינה.
(בכלל שאלת את עצמך איך תזכר מכל זה?
מה בסוף תיהיה? הגרסא הגברית של זיווה מהאח הגדול 
נושא את השלט כנגד תאונות דרכים?)
אני כל כך שונאת אותך.
כי אתה המאסטר בלהוציא את עצמך כנסיך
מול כל האנשים האלה שחושבים שאתה פשוט טהור.
(שלא לדבר על כל הגרופיות: "אתה מלך!" "הלוואי עלי מישהו כזה")
אבל אני יודעת כמה כאב הבאת לי
ביחס. בניצול. בלא לראות אותי. 
בכלל.


ומצד שני

בא לי לתמוך.
להיות שם כדי שתשים את הראש שלך,
כמו שעשית פעמים בעבר
כדי שתוכל לנוח.
ותדע, כמו שבעבר, שיש לך מקום אוהב.
איפה שהוא.
החלק החולה בי. 
שנרפא לא מספיק מהר.


ועל זה
אני כועסת עלי. 

שונאת אותי אפילו.



-------------------------------------------------------------------------------------


דולפינת המים שלי אמרה לי היום שאני כמו מכורה,
רואה את זה בכל מקום וחייבת להיות במודעות כדי לא ליפול.
אז אני מבטיחה שלא ליפול.
אני גם מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה שאני אראה את הפרומו,
או ביום שני, את התוכנית,
לא אצא להשתכר שוב.
כי אין בזה באמת תועלת.
הוא לא יעלם.
הוא לעולם לא יבין מה הוא עשה או כמה הוא הכאיב
הוא לעולם לא יתגעגע או יחשוב.
והאגו שלי פשוט צריך להתמודד עם זה.
לחבק את זה
ולשתחרר.