דיסוננס

אז היום הוא הופיע עם טבעת נישואין על האצבע.
אוקיי.
זה לא שזה לא היה שם.
הוא ניסה להסתיר.
לא לענות על שאלות.
מפורשות ולא מפורשות.
היי, הבת השניה שלו עדיין מוסתרת 
כי מי רוצה לשים תמונה מול העיניים
שתזכיר לך שניה אחר שניה שאתה לא יודע להתרומם בזמן.


אז אם את יודעת.
ואם את כבר המון המון זמן מרגישה.
מרגישה את זה בכל עצם בגוף שלך.
אז למה את ככה.
למה העצב ממלא את לבך ומחשבותיך?


כי אולי בכל ערב שאת זוכרת לומר לעצמך 
שמגיע לך משהו יותר
את חולמת עליו.


כי אולי לפני שבועיים בלבד הוא ביקש שתלמדי אותו דברים,
תוך כדי הארוחת ערב באדורה שהוא הבטיח לקחת אותך
(ונחשי מה. לעולם לא יקיים)


כי אולי מחר הולך להופיע ה"גיבור"/"נסיך"/חלאה השני שמילא את לבך על גבי המסך
ולהצהיר שהוא מינימום ג'יימס בונד
ושהוא מצא את אהבת חייו
(ונחשי מה. זו לא את)


אז העצב ממלא את לבך ומחשבותיך.


ואולי זה לא עצב. 
זה רק האגו הארור
שמסרב להשתחרר.

כעס

 אני כועסת עליך. 
שונאת אותך אפילו.


ראיתי אתמול את הפרומו
ממש ג'יימס בונד קטן
חי בלה בלה לנד.
מדבר בטונציה הזו
שיכולה להעמיד נהרות של נשים וגברים אחריך.
למלחמה.


מצד אחד,
בא לי לנער אותך,
לומר לך שאתה מוציא את עצמך
כרודף פרסום קטן,
שהיא אהבה אותך מאוד
ואני בטוחה שהיא לא היתה רוצה 
שזה מה שתעשה עם חייך.
שתעצור אותם.
אבל שחושבים על זה
מצאת את הדרך לקדם את עצמך ואת המטרה בו זמנית
שהשם שלך יופיע בכל פינה.
(בכלל שאלת את עצמך איך תזכר מכל זה?
מה בסוף תיהיה? הגרסא הגברית של זיווה מהאח הגדול 
נושא את השלט כנגד תאונות דרכים?)
אני כל כך שונאת אותך.
כי אתה המאסטר בלהוציא את עצמך כנסיך
מול כל האנשים האלה שחושבים שאתה פשוט טהור.
(שלא לדבר על כל הגרופיות: "אתה מלך!" "הלוואי עלי מישהו כזה")
אבל אני יודעת כמה כאב הבאת לי
ביחס. בניצול. בלא לראות אותי. 
בכלל.


ומצד שני

בא לי לתמוך.
להיות שם כדי שתשים את הראש שלך,
כמו שעשית פעמים בעבר
כדי שתוכל לנוח.
ותדע, כמו שבעבר, שיש לך מקום אוהב.
איפה שהוא.
החלק החולה בי. 
שנרפא לא מספיק מהר.


ועל זה
אני כועסת עלי. 

שונאת אותי אפילו.



-------------------------------------------------------------------------------------


דולפינת המים שלי אמרה לי היום שאני כמו מכורה,
רואה את זה בכל מקום וחייבת להיות במודעות כדי לא ליפול.
אז אני מבטיחה שלא ליפול.
אני גם מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה שאני אראה את הפרומו,
או ביום שני, את התוכנית,
לא אצא להשתכר שוב.
כי אין בזה באמת תועלת.
הוא לא יעלם.
הוא לעולם לא יבין מה הוא עשה או כמה הוא הכאיב
הוא לעולם לא יתגעגע או יחשוב.
והאגו שלי פשוט צריך להתמודד עם זה.
לחבק את זה
ולשתחרר.

קארמה

צפיתי בך, הפעם לא בהחבא, בתוכנית הטלויזיה לפני יומיים.
בשבילך התיישבתי על הרצפה הקרה,
בגובה המתאים,
כדי שאוכל להסתכל עליך, 
ובעינך
ככה. שווה בשווה.


ישבתי על הרצפה,
בטוסיק היה לי קר,
והאמת?
שגם בלב.


בגלל האישיות שלי,
אני נוטה להתגעגע למוכר.
גם שהמוכר הזה חולה ומטעה.
כשאני בודדה,
אני נזכרת בך,
תמיד ברכות,
תמיד בערגה.
ואלוהים רק יודע
כמה אני בודדה.
וכמה פעמים בעבר הרחוק הייתי פונה
לך.


אבל בתוכנית, כשאתה מדבר על האהובה שלך שנרצחה
ונלקחה ממך בברוטליות כזו
בעודי חושבת על הקארמה שלך,
והאם אי פעם תבין מה השיעור שלך 
במה שקוראים לו ה"חיים" שלך בשלושה חודשים האחרונים
(למרות שאני בספק. וכן. אני מרגישה כלבה שאני חושבת ככה, אבל יודעת שזה נכון)
הסתכלתי עליך, ככה. פנים מול פנים
ולא הרגשתי דבר.


ציפיתי להרגיש.
משהו.
אפילו קטן.
כבר הכנתי את מתקפת הנגד לגעגוע:
"הוא כזה "איש נחמד", הציל אותך מאונס!
רק חבל שהוא אירגן אותו!"
אבל לא היה צורך בתזכורת הנוראית הזו.
כי לא ראיתי את ה"ילד" שאהבתי.
ראיתי מישהו זר.
ולא הרגשתי דבר.
פשוט לא הרגשתי דבר.


ברגעים אלו ממש
מסתיימת העצרת שארגנת
להבאת הרוצחים שלה לארץ.
לא הלכתי.
כי אני לא בטוחה שאם אני אראה אותך
לא ארצה להתנדב, לעזור ולהיות לצדך
כמו האישה שאני.
(וכמו שדולפינת המים שלי הזהירה אותי שארצה) 
ולא משנה כמה תזכורות כואבות 
אני אכין לעצמי על מנת להזכיר לעצמי
את ההתנהגות שלך
יש לי הרגשה שברגע שאראה אותך
אמס כולי.
שוב.
ואתאכזב מעצמי.
שוב.
אז אני נזהרת.
מתרחקת כאש.
בפעם הראשונה 
מגינה על עצמי.
כדי שאתה לא תצטרך.

אני

רק רוצה למצוא מישהו לנשום איתו

הופעת אורח

הוא חזר לככב בחיי לפני חודשיים לערך,
חודשיים וחצי.
בא בהפתעה, לאחר תקופה של 13 שנה.
ואני בטיפשותי הרבה עוד הבטחתי לעצמי
שהוא לא יחזור.
טיפשות הנובעת מילדותיות.

ככה התגנב...
בהתחלה, עם השטויות הרגילות שלו.
שטויות שבמהלך חיי הבוגרים
למדתי ללמוד.
למדתי איך להתמודד איתן.
וחשבתי שבזה זה נגמר.
אבל טעיתי.

הפעם הוא הגיע מחוזק
בהסתיימות מערכת יחסים שהתחילה טוב
בסביבת עבודה חולה וחולנית
ובעיות בריאותיות שלאף אחד אין מושג מאיפה הגיעו
ובעיקר איך להתמודד איתן

למרות שנאבקתי והשתמשתי בקסמים ובתרופות הידועות שלי
(אחייני המדהימים)
הוא לא עזב.
התיישב וחפר במוחי
לא מרפה
ואין מרפא בתרופות הקסם שלי.

(בוא נכתוב את מה שכל כך פחדתי לעלות לכתב)
ברוך בואך דיכאון יקר שלי.

ועכשיו.
אחרי שיום אחרי יום הגעתי לתחתית.
ועוד תחתית.
ועוד אחת.
אחרי שגרמתי צער לאהובי בבכי האין סופי וחסר השליטה שלי
ובעיקר במחשבות שהתרוצצו לי בראש על מנת להחזיר קצת שקט לחיי
ידעתי לבקש עזרה.

אז עכשיו אני במים.
ועכשיו אני בטיפול.
ועכשיו אני עם ירון כל שבוע.
ואני מחזירה לעצמי את טעם החיים בלשון,
ומנסה לראות רחוק יותר,
או לראות את העכשיו ולא את ה"מה יהיה מחר"
ומאחלת לעצמי בן זוג.

אמרתי לאח שלי שבתור אחת שמאוד רוצה למות ולגמור עם זה אני עושה הכל כדי לא למות.
(קצת הומור לא הזיק לאף אחד)

אני באמת מנסה לנשום עמוק
בלי לפחד לטבוע בים הדמעות והעצב שהשתלטו על חיי
בחודשיים, חודשיים וחצי האחרונים.

עכשיו אני מתחילה להאמין ולראות
שיהיה בסדר.
.

ליפה בנשים

הפגישה שלנו מיקרית היא
דרך פורום ביקורת כזה או אחר
פורום טעים מלא אנשים טעימים פחות


אבל את כמו יהלום
מנצנץ באור של טוב, באור של נדיבות
אור של שמחה, אור של חוכמה
ובעיקר אור של אהבה


בין כל האנשים שסבבו אותנו,
את זאת שזהרת הכי הרבה 
את מלווה אותי בחיי
בטוב וברע
מייעצת עצות, נותנת לי זוויות חדשות לראייה


מי ייתן והשנה הזו תיהיה מלאה בכל טוב,
בהתחלות חדשות ואתגרים קטנים
בהנאות קטנות כגדולות,
באושר, עושר, אוכל והמון המון סקס.


כי לטרוף את החיים, לבשל (ברמה שמשאירה את מר. אדוני הרחק מאחור ;)), לפנק ולאהוב אף אחד ואחת לא עושה יותר טוב!


אז המון מזל טוב אחות יקרה

אני אוהבת אותך המון,
ומאושרת שאת בחיי.
שולחת לך חיבוק ציצי ענק
הבלונדינית. 

קשה לי לכתוב את זה.
כל כך קשה להודות בזה בכתב.
אבל המחלה תקפה שוב.

כשהתחילו התופעות הפיזיולוגיות
עוד חיפשתי תשובה לשאלה מה עומד מאחוריהן
אבל נראה לי שהתופעות הנפשיות לא משאירות מקום לספק.
את חייבת לברוח.
רחוק.
מפה.

אני יושבת עכשיו
בעבודה שהיתה לי כבית שלוש וחצי שנים
ואני בוכה.
לא בוכה - מייבבת
אבל מבפנים.

כי בחוץ
אסור שאף אחד יראה
מקצוענית.
לפחות עד הסוף
ואני באמת כבר לא יכולה יותר להחזיק.

קשה לי.

המקום הזה
שלא שווה אותי,
כמו כל כך הרבה דברים אחרים בחיים שלי
ואני פה.
חולה.
בוכה.
אבל הכל מבפנים.

מצחיק איך אני יכולה לנשום יותר בקלות עכשיו