אישמערות

אתה מתרחק ממני
בצעדי ענק
ולא מתקשר.
משתבלל.

אז בכיתי.
והתאבלתי.
והחלטתי שדי.
מספיק.
הלב שלי לא יכול יותר.

ואז צלצלת.
ודיברנו כמו תמיד.
ואמרתי לך שנעלמת.
נעלמת לי.
ולא רצית לפתוח את זה.
ונתת איזה תירוץ קלוש ש
״לא יצא לנו לדבר״

ועכשיו. יום אחרי.
שוב השתבללת.
שוב שברת את הלב.
שגם ככה numb
ואני רק רוצה לתקשר.
לשמוע ממך.
לתקשר איתך.
להבין את מה שאני מבינה.


שני פחדנים.
כל אחד רוצה שהשני ילך
ויעשה את הצעד.

שני מפגרים.

בתור אחד שלא רצה להגיע לפה, לעמוד הזה,
אתה מתנהג ממש כמו כל אלה שזכו בכבוד.
כבוד אלק.


זה נגמר.
ואני ככ מפחדת שהשדים יתחילו את הדיבור שלהם.
ואני ככ מפחדת לשמוע את הקולות שאומרים שאני כך או אחרת.
ומה עושים עם הגעגוע?
This relationship thing is hard
אמרתי.
ואתה, המדייק במילים ובכוחן יאמר לי לאמור מעתה:
This relationship thing is easy

להתראות אהוב. תודה על השיעורים והסובלנות.
באמת מקווה שתמצא את הרוגע והאושר.