בקושי הפרידה הלא מרפה
הייקום מאוד מדוייק.
הוא שולח לי את כל הסימנים.
את כל מה שצריך לראות הוא מראה
כדי להקל על הפרידה

כדי לנשום יותר בקלות
כאשר אפרד
והעבור הלאה.

כל התירוצים
או ההרגשה הבלתי עוזבת של הבגידה
כל הדברים שאני חווה
בלי שום קשר למציאות
מקבלים את הכבוד והפרופורציות הנכונות
כאשר הייקום מעניק לי את מתנתו
ונותן לי להבין באיזה מקום חולה אני עובדת
וכמה לא מכבדים ורואים אותי בו.

תודה ייקום אהוב
על המתנות המדויקות שלך.

תודה. 

ראוי לכתוב על זה

אחרי הכל, שחושבים על זה, קיבלתי את מה שרציתי כל כך הרבה זמן

קרוב לשלוש וחצי שנים רציתי את זה

רדפתי אחרי זה

מכרתי את עצמי.

את הנשמה שלי. 

את המהות שלי 

בשביל זה.

ובסוף קיבלתי את זה.

היה שווה את זה

 - לא.

----------------------------------------------

כחזרתי מהודו כתבתי לחברת נפש שלי

שהודו לא נתנה לי שום דבר ממה שרציתי,

היא נתנה לי בדיוק מה שהייתי צריכה.

זה לא הפתיע אותי ששלושה ימים אחרי הנחיתה צצת לך 

משום מקום בחיי. 

עם אימייל בודד בתיבה.

הסתכלתי על עצמי ושמעתי את כל הקולות בראש, 

אלה שלא האמינו,

אלה שהאמינו ופשוט היו משועשעים מבחירת המילים הפאטתית שלך

ואלה שצעקו: אל. 

אל תעני. תתעלמי. 

האגו שלי צעק: אל תעני, מה יגידו החברים שתעני לו? לא מגיע לו! 

אבל אני, לקחתי נשימה ארוכה, ושאלתי את עצמי: מה זה אומר?

מה זה אומר אחרי שבהודו היה שבוע שחלמתי עליך הרבה. 

(אחרי השבוע הזה קראתי להודו "חוקן לנשמה"

ניר, אחי האהוב ואהוב נפשי, כתב לי שמישהו כתב כי הודו היא "חוקן לאישיות". בשבילי היא שתיהן).

מה זה אומר ששלחת את זה?

זה אומר שהייקום נותן לך להפרד אמרתי לעצמי.

יש לזה מילה מיוחדת.

קלוג'ר כך למדתי מחברים.

ק-לוג'ר.

ואכן כך היה. 

כתבתי לך את מה שאגרתי במשך השנים

לא הכל, כי הדף קצר מלהכיל

אבל את מה שישב עלי.

את האונס שתיכננת/מנעת

את החוסר כבוד

את החוסר בלראות אותי.

כתבתי לך:

אני והבחירות שלי איתך, אתה וההתנהגות שלך כלפי וחוסר היכולת לראות ובעיקר לכבד אותי לפרקים, גרמו לזה ש"אנחנו" אחד השיעורים הכי גדולים שלי.

ואני עומדת מאחורי כל הברה.

להפתעתי המייל תגובה הראשון שלך הכיל התנצלות (ומגוון תירוצים)

ואחר כך חזרת להיות הילד השחצן, הסקסיסט ובעיקר האידיוט שתמיד היית.

אז זהו.

שיחררתי אותך מעלי.

אתה לא תחזור לחיי. לעולם.

וטוב לי עם זה.

---------------------------------------------------

כתבת לי:

יש לי ותמיד היה לי המון כבוד אליך ואת יודעת את זה, גם בלילות הקשים וגם בדברים גדולים שהסתרת ממני ולא חשבת שאני יודע, כשביקשת עצות בשם מישהו אחר. 
ידעתי וקראתי. הכל.

אז הנה. תקרא. תקרא ותחנק. 

געגועים

בין הגבול המטושטש של הבראה לחולי, אני מדמיינת אותך. 

איך שבפעם הראשונה שנפגשנו, כולם נעלמו סביבנו. זה היה רק אני ואתה. שהיה אפשר לשים בבקבוק את המתח ולייצר ברקים חשמליים גדולים. 

לא היה כלום חוץ מהשפתיים שלך. והעניים שלך. 

ואני פה. אחרי שבחודש שעבר הופעת לי בחיים פעמיים. ואתה לא יוצא לי מהראש. 

ואני עושה כל מה שאני יכולה כדי לא לסמס לך עכשיו. מילה אחת פשוטה. 

״מתגעגעת״

 --------------

ביום הולדת הראשון של השור שהשתתפתי בו, זה גם היה הפעם הראשונה שבילינו ביחד במסיבה. 

כתבת לי משהו כמו:״טוב, נתראה... שלום קצר ונעבור הלאה״. אבל האמת היא שלא עזבת אותי כל הערב. 

הסתובבתי לומר לך ״שלום קצר״ ומיד הסתובבתי בחזרה. חבל שלא היו לי עיניים בגב כדי לראות את השוק שלך כשהסתובבתי.  

אבל זה עבד. כל הערב נשארת מאחורי. דיברתי עם אחת מה״כלבה לכלבה כלבה״ ולא ״מצאת״ מקום אחר לשבת לך ולבן דודך הדוחה, כפי שהבטחת. השתתפת בשיחות שלי, הסתכלת עלי ובסוף הערב, שאחד מהחברים שלך הסתכל עלי וניסה להתחיל איתי, הסתכלת עליו במבט מאיים, הרמת את היד ובתנועת ביטול העפת אותו משם. 

—--------

האמת היא שאני מתגעגעת לשפתיים האלה. שידעו כל חלק בי ואף יותר. 

האמת היא שאני מתגעגעת לידיים שהערצתי וגרמו לי להרגיש מוגנת מכולם. רק לא מפני. 

האמת היא שאני מתגעגעת לעיניים 

האלו. של הילד שהיית. 

והאמת האמת שאני מתגעגעת לדרך הזו שהיית מביט בי במבט שאומר שיש לך מזל ואני הכי יפה בעולם. 

ובעיקר אני רוצה שמישהו אחר ידליק ויכבה אותי כמו שהיית עושה. 

אמא אהובה

היא אוהבת אותי. 
זאת אדע תמיד. 
אבל אמא היא לא יודעת להיות. 

ברגעים האלה. 
שלי אין כוחות. 
כי אני חולה - ולא משנה מה המחלה, האם היא פיזית או נפשית
אין לי כוחות להיות האמא של עצמי. 
ולטפל בי. 

אני לא מבינה איך האינסטינקט שלה לא עובד. 
אני לא מבינה איך היא לא זורקת הכל ומגיעה לפה. 
להחזיק לי את הראש. 
ללטף. 
לחזק אותי. 

איך היא לא רואה? 
למה ההצעה שלה תמיד היא - ״אולי תגיעי את אלינו?״

וכבר דיברתי איתה. 
הפניתי את תשומת ליבה כי היא לא רואה. 
לא רואה אותי. 
לא רואה כמה היא, למרבה האירוניה, אגואיסטית. 
פשוט לא רואה. 

ואני? 
אני מתה פה. 
מרגישה כל כך לא טוב. 
ותחושת האכזבה, שאני כל כך מתחננת שתצא מגופי, לא עוזבת. 
הילדה הקטנה שמשוועת לליטוף. לחיבוק. למילה חמה ואפילו פינוק לא מקבלת את מה שהיא כמהה לו. 

ואז העצב משתלט שוב. 

אבל אז האישה שבי פונה לכתיבה, ונותנת לילדה הקטנה דרור.
וכך משחררת שתי בעיות: העצב והפינוק.
לילה טוב.

משהו

משהו עובר עלי.
על גופי ונישמתי.
בעיקר, בעיקר על גופי.
הגוף המשפיע על הנשמה.


הוא שם כבר הרבה זמן.
לא מרפה.
למרות ניסיונות השכנוע שלי,
לגרום לו לעזוב
(אם זה ברפואה האלטרנטיבית או הקונבנציונלית)
הוא לא עוזב.
נאחז בי.
יושבת על הספה וכאילו מישהו אחר נוהג בגופי
ולצערי בחיי.


ניסיתי בטוב.
(למזלי לא ממש) ניסיתי ברע.


והם אינם יודעים מה זה.


זה מצחיק שלחולת השליטה והידע יש משהו שאינו בר פתרון 
כי הם לא יודעים מהו.


אני רק יודעת שחודש שעבר היה חודש מופלא.
כמעט ולא היו תופעות.
והתופעה המפחידה ביותר, לא הרימה את ראשה המכוער
ואז הוא כנראה התרגל ל"תרופה"
והחודש.. החודש אני פשוט עייפה.
וניצני העצב מתחילים לחלחל,
והפחד מתחיל לחלחל.
ואין לי כח.


הדבר היחידי הטוב שיצא מזה 
שחזרתי לפה.
ועכשיו שחזרתי, חזרתי לנשום קצת יותר בקלות.

רציתי לכתוב חי בלה לה לנד.

אבל האמת, וזה באמת מה שכל כך עצוב לי

זה שאני חייתי בלה לה לה לנד.

את הדירה הזאת עיצבתי

שהוא תקוע לי בראש

איפה ישן

אם יאהב את העיצוב

אם יאהב אותי?????

כמה אהבתי אותך.

כ מ ה   א ה ב ת י   א ו ת ך ! ! ! ! 

ר א ב ק !!!!

כמה זמן בזבזתי.

איך אני יכולה לסלוח לעצמי.

איך?

דיסוננס

אז היום הוא הופיע עם טבעת נישואין על האצבע.
אוקיי.
זה לא שזה לא היה שם.
הוא ניסה להסתיר.
לא לענות על שאלות.
מפורשות ולא מפורשות.
היי, הבת השניה שלו עדיין מוסתרת 
כי מי רוצה לשים תמונה מול העיניים
שתזכיר לך שניה אחר שניה שאתה לא יודע להתרומם בזמן.


אז אם את יודעת.
ואם את כבר המון המון זמן מרגישה.
מרגישה את זה בכל עצם בגוף שלך.
אז למה את ככה.
למה העצב ממלא את לבך ומחשבותיך?


כי אולי בכל ערב שאת זוכרת לומר לעצמך 
שמגיע לך משהו יותר
את חולמת עליו.


כי אולי לפני שבועיים בלבד הוא ביקש שתלמדי אותו דברים,
תוך כדי הארוחת ערב באדורה שהוא הבטיח לקחת אותך
(ונחשי מה. לעולם לא יקיים)


כי אולי מחר הולך להופיע ה"גיבור"/"נסיך"/חלאה השני שמילא את לבך על גבי המסך
ולהצהיר שהוא מינימום ג'יימס בונד
ושהוא מצא את אהבת חייו
(ונחשי מה. זו לא את)


אז העצב ממלא את לבך ומחשבותיך.


ואולי זה לא עצב. 
זה רק האגו הארור
שמסרב להשתחרר.