הצל שלי ואני

 הצל שלי ואני

הולכים ביחד כבר כמה שנים טובות. 

בהתחלה, ועד לפני שנתיים,

הוא היה חסר צורה

זורע כאוס בחיי

ברמה יומית. 

מתפרץ כמו מפלצת חסרת צורה,

משתלח ומזין את החור השחור שנפער באותו לילה. 

הלילה ההוא

עם חטאיו וחוריו הרבים

מילים וקולות

מתערבבים בדמעות

בשניה שחתכה את המציאות שלי לשתיים:

לפני

ואחרי 

וההשלמה

שהביאה איתה בושה וכעס עצמי

כאילו היתה אפשרות אחרת

כאילו היו לפתע מקשיבים ל׳לא׳ 

מילה ככ קטנה ועוצמתית שנאמרה, בחזרתיות, תוך שאני משתבללת לילדה קטנה, עשרות פעמים.

ואתה? מה איתך?

אז נשאר לי רק לשאול,

מה איתך?

ואיך אתה?

תשאר פה הרבה?

כבליל הקולות בראש שלי?

אלה הטובים

ואולה הרעים

המשפילים

הלא מאמינים?

ומה איתך?

ואיך אתה?

אתה נהנה ממני?

מהזמן איכות שלנו ביחד?

זה שאני מרגישה לפעמים שאני מצליחה להוציא ממך?

ואז אני מבינה 

שאתה רוצה את השקט.

את הבגרות. 

שלווה.

זקנה. 

לא יודעת איך לקרוא לזה.

אז מה איתך?

בא לפה הרבה?

מביא איתך את הקולות בראש שלי

אלא שאוהבים

ואלא שאומרים שאני לא שווה

או שהיית רוצה אחרת

ואני יודעת שאני מתישה

והלוואי שהייתי יכולה לדייק במילים 

כמו שאר האנשים

אבל המוח עובד מהר

ופולט שטויות

ומילים

ומחשבות

בלי דיוק

בלי לחשוב

בלי. 

ומה איתך?

בא לפה הרבה?

הגבר שבגברים

הגבר שבגברים, שלי

זה שכל אחד שעבר דרכי או לידי

הושווה אליו

כבר לא. 

הגבר שבגברים, שלי

זה שידע לומר שלא מתאים לו, 

שהלב שלו במקום אחר, 

לפני כל כך הרבה שנים

כבר לא יודע. 

הגבר שבגברים, שלי

זה שבחר להקיף את עצמו בלחץ

פסיכופטיות (לכאורה)

לעבור חקירות משטרה,

להיות מותקף כל שלישי ושבת,

ולתת את מצפונו לעבודתו 

ולאנשים לא שפוים (לכאורה), 

עדין שם. 

הגבר שבגברים, שלי

זה שבתוך עיניו, 

יותר מכל תקופה אחרת

אני רואה ילד

מחפש. 

כמהה. 

שרק רוצה רוך,

שבמים, אחרי 6 שנים,

לראשונה הרגשתי איך ליבו נפתח

חזר ליבשה,

להודעות, 

למבזקי החדשות

והוא כבר לא. 

לא הגבר שבגברים

ובטח לא

שלי. 

----

לערן, השב"כניק החביב שמעדכן את התיק שלי, 

תציין שם שהשמאלנית החביבה אליו

ממש מתגעגעת לגבר שהכירה

וחושבת שהניו פאשיסט שהוא הפך להיות

לא מתאים ללב שלו. 

תודה.

בין שגרה לשגעון

בין שגרה לשגעון
אין לי באמת מה לומר
מתהלכת על חבל דק
מנסה למצוא את דרכי בחזרה אלי. 

תופרת את עצמי מחדש
אני אומרת למי ששואל. 
אבל אני שואלת
כמה זמן. 

זמן, המצרך היקר הזה, 
שעד לאחרונה לא עניין
הצטרף למחול השדים 
שלפעמים משתעשע על חשבוני 
בראשי

מנסה להאחז באמונה. 
פשוט להאמין. 
ולהזכר. 
מי אני
ומה הוא לא, ולא אחרים, הצליחו לקחת ממני. 

סורי נוט סורי

מסתבר שאתה בלב שלי. 

בפשטות. ברכות. 

לא ציפיתי לזה. 

הופתעתי. 

והנה. 

פוף.

אתה פה. 

אני מסתכלת עליך. 

מבחוץ.

רואה את הרעש.

רואה את הסדקים. 

שהשאירו אחרות. 

שהשאיר יצור קטן ואהוב.

יודעת איך לטפל בהם. 

ורואה אותך נאבק. 

לא רוצה. 

נוכח לא נוכח. 

מסתכל עלי ומציב לי מבחנים קטנים. 

מתוקים. 

שאני עוברת בלי למצמץ. 

ואתה מסתכל עליהם בגאווה. בהפתעה. ולא יודע מה לעשות עם העיגול שמונח לפניך

בחיים המשלושים שלך. 

אז

סורי נוט סורי.

שבאתי. 

שראיתי. 

שנשארתי.

שהתאמנתי על התקשורת.

שאהבתי את האינטימיות שלנו. 

שלנו. 

המיוחדת. 

הלא מזוייפת. 

בעולם המזוייף הזה 

של חברים עם הטבות. 

שאיתגרתי אותך

לחשוב מחדש על הכללים. 

ולהאבק בעצמך. 

ולבחור. 

איש מערות 2

זה נגמר. 

במילים. 

בהחלטה. 

בכאב כל כך משתק שאולי הוא רק חד צדדי, זה לעולם לא אדע.  

לא אדע כי אתה לא מוכן להודות. לא בשל. 

נצרבה בגרון ההחלטה. 

נצרבו בגרון הדמעות. 

ואתה שהיית לי כבית ארוז עכשיו. 

רק זכרון מריר מתוק. 

אני אוהבת אותך באהבה לא פשוטה. 

כזו שמייחלת לעוד אבל יודעת כי זה לא הזמן. 

אנחנו צריכים להבריא אמרת. 

התכוונת או שההבנה חלפה לידך?

להתראות אהוב שלי.

ממלא ליבי.

אביר המילים שלי. 

להתראות

שקט.

כל הקולות האלה

שאני שומעת בראש

אלא שאומרים לי

כמה אגואיסטית אני

כמה לא ראיתי אותו

כמה לא סיפקתי לו מה שהוא היה צריך

כל הקולות האלה.

האם שלי? או שלך?

כל הקולות האלה

שכואבים עכשיו

כי ברור שיותר טוב לו

וקל לו יותר

בלי המשקל שלי על הגב

כל הקולות שנפגעים מזה שטוב לו

שהוא חזר לעצמו

שתיהיה לו חברה בקרוב

כל הקולות האלה

הם קולות של הלב?

או של האגו?

ועל מה אני בוכה יותר?

על הקולות של התוכחה?

או על הקולות של האגו?

וזה בעצם לופ כי הקולות של האגו מוכיחים את הקולות של התוכחה.

שקט.